לא חטפת כהוגן
אמר לי אבאלה ביום שישי ומאז אני בבלגן מענג:)
מיד כמובן עניתי שלא כזה מזמן
עם פרצוף עצוב (תשובה שבטח רק הוכיחה שאכן לא חטפתי כהוגן מזמן)
כמה אני אוהבת את הבלגן המענג הזה. הפרפרים, התחושה שבבטן יש פקעת של מתח.
אבאלה שדואג ללבות תמיד את הפחד הזה לוודא שהוא ישאר תמיד רגע לפני רתיחה:)
ואני מחייכת ועושה פרצוף מסכן בו זמנית. וזה לא סתם... זו באמת ההרגשה.
מתה על האגרסיביות, על הטון הקפדני, על הקול הסקסי כל כך ליד האוזן שלי בזמן שאני מנסה לנשום את הכאב: של מי את? למי את שייכת? מה מותר לאבא לעשות בך
והרטיבות שופעת:)
אוהבת לסיים בחיבוק החזק שלו להרגיש את ההתייפחות נרגעת ואת אבאלה מנשק את הלחי מעוטרת הדמעות שלי
וזה גם מפחיד. מפחיד כי זה כואב בטירוף. מפחיד כי כל נים בנפשי רוצה עוד איתו. יותר חזק, יותר מטלטל, יותר מופקר, יותר קרוב, יותר חשוף, יותר פגיע.
וואו כמה שבא לי לחטוף כהוגן:)