ערב שישי ואני עסוקה בישו.
כן ישו,jesus christ, הוא ועיקרי האמונה הנוצרית, שקועה בחומר ומאושרת עד הגג ואז המחשבה עוצרת אותי.
הרגע הזה שבו אני יושבת ולומדת והסמסטר אפילו עוד לא התחיל, יושבת ומתכוננת לכתוב עבודה אחרי שכבר כתבתי אחת השבוע, זה רגע שבו השינוי שהבאת לחיי מתחדד, מתבהר פעם נוספת במלוא עוצמתו.
זה מעבר למשיכה המינית שחוויתי לראשונה בחיי אתך, מעבר לגמירות המטלטלות, מעבר להגשמת פנטזיות. זה כל כך הרבה יותר רחוק מהקשר של אדון ונשלטת שדמיינתי אי אז בצעדי הראשונים בעולם הזה, מי כמוך יודע.
זו הנוכחות שלך בכל תחום בחיי, הקבלה המוחלטת שלך אותי, ההרגשה שאני עטופה תמיד, יקרה, בטוחה, אהובה, זו ההרגשה שהסרת ממני את כל השכבות, הגעת לליבה שלי.
הרצון שלך שאהיה הכי טובה שאני יכולה בכל תחום בחיי.
ואני יודעת...בשנים האחרונות הפכתי לנשלטת טובה (נכון?) לזונה טובה, לאמא טובה הרבה יותר לבנים שלי (ואני מברכת כל יום את הקסם הזה) ולאחרונה אני מעיזה להרגיש גם ביטחון שהפכתי לגירסה יותר טובה של עצמי.
הדרך שעברנו ארוכה, הקשר נבנה, התחזק, צמח, השתנה. כל שלב היה מעין פלא עבורי: איך יתכן שאפשר להתקרב עוד? שאפשר לגלות בעצמי עוד? איך אפשר לאהוב ככה, להעריץ ככה?
עוד רגע אתחיל סמסטר שלישי, אני גאה בעצמי בצורה מזעזעת, מי כמוך יודע שלא חשבתי ללמוד כבר. דחפת אותי לזה ומאז אני מרגישה בכל יום את האמונה שלך בי, את הגאווה שלך בי, את הסובלנות שלך להתקפי החרדה שלי {איך קיבלתי שוב 100? המנחה בטח לא קורא את העבודות בכלל! מה??? קיבלתי 94? אני מערערת!}
והנה פתאום בגילי המופלג אני יכולה לדמיין את הדרך עד התואר, אני רואה אותה בבירור ואפילו שואפת שתהיה שם גם המילה "בהצטיינות"
לפני כך וכך חודשים עברנו מ"אדוני" לאבא, אבא בגירסה הסוטה ביותר אבל גם הקרובה ביותר.
מעולם, בכל חיי לא הרגשתי בטוחה כל כך בדרך שלי כמו עכשיו, כאשר היד שלי בידך.
והלב
והנפש
שלא לדבר על הגוף:)
תודה.
