אני לא אדם חברותי (כן,בחיי) אבל פעם בשנה בערך קורה משהו שמצדיק ערב בנות.
לא יצא לנו להיפגש כמעט שנה וגם אז זה היה בנסיבות עצובות, הגדולה של חברות אמיתית היא שאפשר פתאום לשלוח הודעה, Out of the blue, יש דני גידי וחברים ב22 לחודש, קונה כרטיסים תארגני בייביסיטר.
וכך אחרי כמעט שנה נפגשנו, אפילו לקחנו את הזמן בנחת עם כוס קפה לפני...
חברות של 17 שנים כמעט וברגע אחד אנחנו מחליקות למקום שבו עצרנו בפעם האחרונה.
מגיעות לרוממה, אחלה מקומות.
יושבות סוקרות את הקהל, כל הגילאים, כל המינים ויש שפע של דברים לנתח לשסע לתהות.
(מה הקטע הזה של סלפי בכל מקום ואם 8 אנשים עושים תמונה קבוצתית למה צריך לצלם אותה ב8 טלפונים?? אפשר לשתף! ולמה האישה במושב ליד אוכלת פופקורן מתוך ניילונית??)
המון ציניות לשפוך (כי מי עוד תבין אותי כשאגיד ששלט החסות של "רוזנבלט- יעוץ פיננסי, החזרי מס, פתרונות כלכליים" נראה כמו משהו שיכול לככב בתעמולה אנטישמית במאה ה-19)
שמונה וחצי על הבמה עולים דני סנדרסון גידי גוב אלון אולארצ'יק אפריים שמיר ומזי כהן. וגם להקת נגנים מוכשרים ונפלאים.
הילדה הבריטית שבי מתופפת על הרגל באיפוק לצלילי היא לא תדע...
בבא לשכונה בחור חדש האיפוק הבריטי מפנה מקום לשירה מחוייכת וכשגידי מתחיל לשיר את רוני אין זכר לילדה הבריטית...אני שרה בקולי קולות ורוקדת בכיסא.
אין לו באמת שום כשרון מיוחד,לגידי גוב, ובכל זאת אני מתה עליו מאז שאני זוכרת את עצמי.
אפריים שמיר מפגין יכולות ווקאליות נפלאות, דני סנדרסון באנרגיות שלא היו מביישות מישהו צעיר ממנו בחצי והכל עטוף במוזיקה שחייבים לזוז איתה ובאווירה שמחייכת, ככה מאוזן לאוזן.
יצאתי בהיי, לא מפסיקה לזמזם מאז אתמול את אלף כבאים והמגפיים של ברוך.
כי אם כבר עושים ערב בנות פעם בשנה אז שיהיה הכי מחייך שאפשר.
