מעומק הלב ישר לאויר

לוקח לי זמן להסביר לה איך להגיע לבית הקפה הזה.
ככה זה שאת לא מהאיזור.
וכן. בית הקפה הזה הוא הכי טוב שאני מכיר. ולא שאני מכיר הרבה אבל וואנס ננעלתי, אני ננעל.
לא ראיתי אותה אף פעם. נתנה לי תיאור כללי שמתאים לכל המדינה בערך.
זה לא ממש שינה לי. רציתי רק לשמוע.

הגענו בשתי מכוניות נפרדות. החניון היה מפוצץ מכוניות.
אני לא מאמין.. אנשים לא עובדים במדינה הזאת ?
עשיתי סיבוב שורה אחרי שורה, ועוד סיבוב עד שאיזה מישהו עשה טובה ויצא. החניתי.
בשורה שממולי איזו מישהי בסוזוקי אדומה מנסה כבר שעה להיכנס ברוורס בין שתי מכוניות כמעט צמודות.
מסתכל על הנהגת המתוסכלת הזו וליבי נכרם. לרגע עוברת בי מחשבה להחליף אותה ליד ההגה ולגאול אותה מייסוריה.
אבל בדיוק באותו רגע הרוורס מצליח לה והיא בפנים.

התקשרתי אליה. היא הרגע מצאה חנייה ו"חכה שנייה אחת, אני כבר יוצאת מהאוטו". אני מחכה על הקו.
חוצה את מפרץ החנייה ועובר ליד הרכב שממול.
ואז הדלת של הסוזוקי נפתחת והנהגת ההיא יוצאת מהאוטו בשמלה סגולה, לא שיא האופנה.
היא מנסה לתמרן בין המפתחות והתיק והטלפון שאצלה צמוד לאוזן ואז נופל לה הטלפון מהיד..
ואני ממהר להתכופף ולהגיש לה אותו והיא אומרת תודה ומחייכת ומחזיקה את הטלפון צמוד לאוזן ואומרת "מצטערת נפל לי הטלפון" ואני שומע אותה פה ושם..
ואז פתאום מבין. זו היא...

"תראה", היא אומרת לי כשכבר התיישבנו בבית הקפה הזה, "תראה, כל החיים שלך זה ריטואל".
"למה את מתכוונת ?" אני שואל אותה ומסתכל לה בעיניים והיא קצת שותקת ואז חותכת חתיכה קטנה מהעוגה שלפניה ומכניסה לפה.
"השטרודל תפוחים הזה הוא באמת ליגה".
"אני יודע" אני אומר לה, "הקונדיטור פה הוא אוסטרי אמיתי"..
והיא פוערת עיניים גדולות.. "באמת ?"
"לא", אני עונה לה ונוגס בשטרודל שלי, "אבל תמשיכי. ריטואל" ?
"כן". היא ממשיכה. "זה לא משנה באיזו דרך אתה בוחר ללכת, אתה תגיע בסופו של דבר לאותה נקודה".
"אתה פשוט מתוכנן מדי.. הדרכים שלך תמיד תהיינה מקבילות."
אני לא מצליח להחליט לעצמי אם זו ביקורת או מחמאה אבל ממנה זה נשמע לא משהו.
"אני לא מתוכנן, אני עקבי" אני עונה, וזה מתחיל להישמע לי כמו חצי התנצלות אז אני ממשיך..
"ומה רע בזה ?"
"הריטואל" היא עונה.ומנגבת את אחרוני הפירורים מהשפתיים שלה.
"בא לי עוד משהו. אתה אוהב ניוקי ?"
"אני חולה על ניוקי, אבל אחרי השטרודל הזה אני לא מסוגל"
"לא ? " היא מרימה גבות בפליאה... ומרימה את היד שלה גם.
אחת המלצריות מגיעה תוך רגע : "לפ?נות לכם ?"
עשר דקות אחרי זה מגיעה צלחת ניוקי ענקית.
"נו תאכל משהו", היא דוחקת.. ומניחה לידי מזלג פנוי.
אני תוקע מבט בצלחת ניוקי - שמנת - פטריות ובא לי להקיא.
"תקשיב, אצלך זה תמיד יתחיל אותו דבר, ימשיך אותו דבר ובסוף תמיד תמצא את עצמך
באותו מקום שבו אתה תוהה מה עשית לא נכון".
"חשבת פעם שאולי אתה משחק בחפיסת הקלפים הלא נכונה ?"
"יכול להיות" אני עונה והיא ממלאת את הכוס שלי בקולה ומוזגת את מה שנשאר לכוס שלה.
"וכשחשבת ככה, עשית משהו כדי להחליף את הקלפים ?"
שתי לגימות גדולות. "לא" .. אף פעם לא. אני לא מאמין בלשנות את הכללים באמצע.
אני מאמין בדרך שלי".
"אתה בטוח ?"
אני מתחמק - "בדרך או באמונה ?" עוד לגימה אחת. הגרון שלי יבש.. צריך סיגריה.
"בדרך כמובן" אחרון הניוקים נאכל.
אין לי תשובה חכמה לתת. אני מנחש את ההמשך. שותק.
"ריטואל" היא פולטת בקטנה.
"בשבילי קצר, בשבילה הפוך" אני מסמן למלצרית.
"אני יודעת מה בכל זאת הסוד שלך" היא אומרת בזמן שהמלצרית מגישה לי את הויזה חזרה.
"תספרי לי" אני אומר.

אני מוציא את הרכב שלה מהחנייה הצפופה בין שתי המכוניות הצמודות.
"פעם, אולי פעם" היא אומרת ומפריחה נשיקה באויר.
אני נכנס לרכב, מצית סיגריה ומניע.
לפעמים שירים ישראלים עושים לי כל כך טוב..

איש של גשם..