כל האנשים האלו עומדים על הרגליים עכשיו. גם את.
אפילו מפה אני מצליח לזהות אותך בין כל האלפים.
מה קרה מתוקה שלי ? למה הפנים שלך חיוורות ?
את לא שקטה. נצבט לי הלב לראות אותך ככה.
הפנים שלך רטובות מדמעות ? כן...
היי.. אני פה.. הכל בסדר... תראי...
קשה לי לראות אותך עכשיו. הרוח החזקה הזו נושאת אותי רחוק יותר, גבוה יותר.
מוזר.
אני לא מרגיש כלום. שום כאב.
שום תחושה.
וזה כל כך מוזר.
רק לפני רגע, ממש לפני רגע, זה כל כך כאב.
זה היה רק לפני חצי שעה כשנכנסתי לזירה.
הפסאדובלה התנגן לו, כמו תמיד.
כולם על הרגליים, נשים, גברים. המונים.
יום ראשון היום, תחילת אפריל, וחם. כל כך חם.
אני לא זוכר אפריל חם יותר.
נגמרת התהלוכה. זה מתחיל.
הם מכניסים אותו פנימה. הוא משתולל.
אלברטו, הפיקאדור הצמוד שלי על הסוס החום שלו.
רוכב עם הרומח מוגש, מכוון ודוקר ודוקר.
השור הזה מתפרע, מטורף.
ואחריו הבאנדרילרוס עם החיצים הצבעוניים שלהם.
והקהל משתולל שם למעלה.
והשור יותר.
רץ מצד לצד. מטלטל את כל גופו הענק.
כועס, מחפש נקמה.
אלברטו רוכב אלי.
"סניור, תיזהר" , הוא אומר לי והשרירים שלו סחוטים ממאמץ
"סניור, השור הזה משוגע לגמרי" הוא אומר לי
ואני רק מחייך אליו ומסמן לו עם היד לזוז.
הגוף שלי מלא אדרנלין. כולי דרוך, מרוכז.
אני נכנס פנימה.
בלי חרב, בלי סכין.
רק הבד האדום.
מרים יד לקהל המשולהב.
אולה...
מרים את ראשי לעברם.
מחפש אותך.
אני יודע פחות או יותר איפה את צריכה להיות.
מעביר את המבט שלי בין כל האנשים
בגוש הצפוני, מעל הגדר הצהובה.
ואז אני רואה אותך.
עם השמלה השחורה הזו
שכל כך מבליטה את יופיו של גופך
והכובע השחור הרחב
שלא מסתיר את יופי פנייך
והחיוך שלך שנפרש על השפתיים שלך
שאני כל כך אוהב לנשק.
השור נכנס ורץ ישר אלי
והחיצים שתקועים בגופו המאיים רק
הופכים אותו לשד. שד ענק שמתקרב.
ואני מסתכל ומרים את הבד האדום
והוא שועט לעברי
בלי הפסקה
ישר אלי.
אולה...
והבד מונף.
אולה..
ועוד אחד, ועוד אחד.
הוא מתעייף.
ופתאום שקט.
הכל שקט.
הקהל יושב, דומם, קפוא, בלי תנועה, לא מריע.
אין גם רחשי קולות.
התזמורת לא מנגנת.
אפילו ציוץ הציפורים נשמע מעל הזירה.
הדומיה הזו מכה בי.
הפחד עכשיו גדול הרבה יותר.
אני מסתכל ימינה ושמאלה
השור לא בזירה.
אני מפנה את ראשי, מחפש אותך
באותו המקום שהיית ברגע שלפני.
את לא שם.
אני כל כך אוהב אותך. כל כך אוהב.
אני לא יכול לאבד אותך.
שקט, דממה.
אני רואה את אלברטו עומד ליד הסורגים השחורים,
בכניסה לזירה, מקופל כולו, רועד.
"תכניס את השור" אני מרעים בקולי.
"אבל סניור..."
"תכניס את השור" !!!
והקול שלי בוקע את שכבת האויר, גובר על הרוח
שמתחילה לנשב במהירות מאיצה.
"כן סניור" אלברטו מסמן עם שתי אצבעות
ודלת הפלדה עולה מחדש.
ואז הרעש הזה, והקהל על רגליו,
צעקות של עידוד, הצבע חוזר.
והשור הזועם, מוכתם בדם, נכנס לזירה.
ואני מרים את ראשי ואת שוב שם.
מחייכת את החיוך המקסים שלך
בין שפתיים נחשקות.
מרימה יד ימין עם הורד הטרי.
שולחת לי נשיקה באויר, בשמאל.
אני מרגיש את החול החם תחת רגליי.
נעמד למולך, שולח לך נשיקה בימין
ובשמאל מחזיק את הטבעת.
כן. ברגע שניפגש אציע לך נישואין.
להיום.
כן,היום זה יקרה.
כאן בכנסייה ברחוב שליד.
את השמלה היפה שלך תפרה לך קטי.
היא בטח תתאים לך,
ולקטי יש עין טובה למידות.
את תהיי הכלה הכי יפה בעולם.
והטבעת ?
את הטבעת המוזהבת קניתי אצל דון פדרו הצורף שליד הכיכר.
אני יכול לדמיין איך אענוד אותה על האצבעות היפות שלך.
אני יכול לדמיין איך הלב שלך יפעם בחוזקה
כשתיצמדי אלי
אני יכול להרגיש את דפיקות הלב שלך,
מרטיטות את הלב שלי.
אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך
רק שהחיוך שלך מתחיל להיעלם פתאום
ומתחלף במבט אחר, מופתע.
העיניים שלך נפערות.
מה קרה לך אהובה שלי ?
למה הפסקת לחייך ?
אני שומע את הרעש העצום מתקרב אלי
מרגיש את הדקירה החדה הזו בגב
אני צורח
ונתזי הדם שלי מותזים על החול החם
ממלאים את הבגדים שלי, את כולי
אני נופל לתוך שלולית הדם שלי
מנסה להרים את ראשי לעברך.
והשור הזה, המטורף,
נועץ ודוקר ודורס וחורך....
כל האנשים האלו עומדים על הרגליים עכשיו. גם את.
אפילו מפה אני מצליח לזהות אותך בין כל האלפים.
מה קרה מתוקה שלי ? למה הפנים שלך חיוורות ?
את לא שקטה. נצבט לי הלב לראות אותך ככה.
הפנים שלך רטובות מדמעות ? כן...
היי.. אני פה.. הכל בסדר... תראי...
קשה לי לראות אותך עכשיו. הרוח החזקה הזו נושאת אותי רחוק יותר, גבוה יותר.
מוזר.
אני לא מרגיש כלום. שום כאב.
שום תחושה.
וזה כל כך מוזר.
רק לפני רגע, ממש לפני רגע, זה כל כך כאב.
אני לא זוכר אפריל חם יותר...
לפני 14 שנים. 25 באפריל 2010 בשעה 21:11
