זה חוזר

(זה לא נכתב לפני תשע שנים, רק הושתל כאן לצורך תיעוד)

עד לפני שלוש שנים בערך, היה לי חבר הכי טוב, אדם הכי חכם, הכי איש שיח משכמו ומעלה, הכי

ידען מופלג, הכי בעל חוש הומור מופלא, הכי נחמד, הכי חביב על הבריות, הכי כיף לשנע מילים הלוך

ושוב, לחפור, לטחון, להעמיק, הכי לצחוק ביחד, הכי לבכות, הכי סקרן, הכי ישר, תחמן, שלא לומר

שקרן, הכי עני מרוד, הכי עשיר ברוח, הכי חופשי, הכי ללא קשרים כובלים, הכי בודד, ללא קשרים

כובלים (יותר ממני אפילו). האיש הכי בודד בעולם.

אפשר למות מבדידות, זה ברור לכם? לי זה ברור (אבל אפשר למות מעוד המון דברים אחרים, נא

לא לשכוח זאת). האיש הזה, החבר הכי טוב שלי, הכי חיפש את האחת שלו, רומנטיקן עיקש, את

הנערה אליה יצליח סוף כל סוף להיקשר, האחת שלא תוותר, שלא תסכים להתיר את הקשר, שלא

תשחרר לעולם, לא משנה כמה קשה יהיה, בדיוק כמוהו, שמאה אחוז לא היה משחרר, כי לא ידע

לשחרר, פעם נגעו לו בלב, לנצח יהיו שם, בנפשו, נוכחים לחלוטין, בדיאלוג פנימי בלתי פוסק,

תמיד נכון לתקן, לריב אם צריך, להבין, להשלים, לסלוח. דורש להיסלח. איש התנועה הרחבה (כך

כינינו עצמנו, זר לא יבין זאת), פראייר, בלשונכם הדלה.
.
כמה שאני מתגעגעת, אספי, כל כך, כל כך, כל כך. כשהיינו קטנים, סיפרו לנו שלכל אדם יש תחליף -

שקר מוחלט. אין ולא יהיה לך תחליף, איש הכי יקר. אוהבת אותך נורא, מתגעגעת אליך. פור גוד.