לא יודעת כמה זמן אשב כאן ואם יהיה או לא יהיה חלק שלישי. נראה.
הכול התחיל כשדן ואני ראינו וידאו מהסדרה של caning casting של מוד פיקצ'רס (חברה צ'כית או הונגרית, לא בטוחה)
בסדרה הזו, נשים מתוגמלות על "מבחן בד" בו הן אמורות להציג את יכולת הספיגה שלהן. המבחן הוא 50 הצלפות חזקות עם קיין, על ישבן קר, בלי חימום.מי שעומדת במכסה, עשויה להיות מוזמנת לסרט...
על כוס יין, ובמצבר רוח טוב, די התרשמתי מהקליפ. "אתה חושב שאני מסוגלת לעמוד בזה" שאלתי את דן. "ברור, אבל למה שתרצי את זה" אמר דן בלי להביא עניין אמיתי במה ולמה שאלתי את השאלה. הבנתי, שלקבל ממנו 50 כאלו, יהיה לי קשה. דן נוטה לא להצליף חזק מדי, בעיקר כשאני מתחילה ליילל. לא במקרה אף פעם לא השתמשתי במילת הבטחון שנתן לי. הוא תמיד מפסיק קודם.
החלטתי לפתות אותו לזה, לשלוח לו רמזים וגירויים, שיגרו אותו להכנס למשחק ולשחק אותו עד הסוף.
אולי זה נשמע לכם מוזר, בעיקר מאישה שאומרת שהיא מכתיבה את הסצינה. נכון, אבל, אני מכירה את האיש.
למחרת ביקשתי ממנו בוטטסאפ לקלר אותי בכלוב. הוא התנגד וטען שהתחרפנתי ואני המשכתי בשלי. כשהשיחה הייתה ארוכה דיה, הפסקתי אותה והעתקתי אותה לפוסט, בסוף הפוסט ביקשתי מחברי הכלוב להביע את דעתם מי מאיתנו צודק. לקלר, או לא לקלר, זו הייתה השאלה.
כמובן שכולם אמרו שלא, בעיקר שאני לא באמת רצינית, ושקילור זה דבר אחלה רציני. נו באמת. אבל, רציתי לחמם את דן ולא את אנשי הכלוב והיה לי ברור שיהיו כבר מי שיספרו לו על הפוסט. הורדתי אותו אחרי זמן קצר.
בערך שעה אחרי הוא כבר שאל אותי מה זה היה, אמרתי מה שאמרתי ותעננתי כבר את הפוסט הבא. "סדיסט עם לב זהב", שתיאר אותו בצורה מדוייקת לגמרי. לא אמרתי לו שזה עולה, ידעתי זה יטריד אותו, וחיכיתי לתגובתו. מאחר ורציתי להיות בטוחה לגמרי שיבין מה התגובה הרצויה לי, שאלתי בסוף הפוסט, אם יאדים את אחורי בתגובה לפוסט הזה. לא יכולתי לחשוב על רמז גדול מזה...
והוא הגיב - למחרת בבוקר. יום שישי. הוא צלצל ושאל למה. עניתי לו ב"תמימות" שרציתי לפרגן. הוא שאל למה לא שאלתי אותו ואני אמרתי שחשבתי שזה מיותר לגמרי. בינגו. שמעתי את ההיסוס בקולו. ואז הוא התעשת. "את הולכת לחטוף על זה, היום" הוא אמר. "עם מה" שאלתי והוא אמר שאני אחליט. וכמובן שהחלטתי על קיין. שוב השתהה...ואז כנראה הבין. "חמישים", הוא אמר על קר.
הרווחתי את ה"קייניג קאסיטנג הפרטי". שלי וידעתי שזה יכאב. ידעתי גם שאין מצב שאני אפסיק באמצע, ומאוד קיוויתי שגם הוא לא.
הוא כמובן שכן חימם את הישבן שלי. חשבתי וגם קיוויתי שיעשה את זה, להקל על המכות ולמנוע פציעות...
ושזה הגיע להצלפה, זה כאב, מאוד כאב. עברתי סשנים קשים, אבל זה, בגלל הצורה שהוא נעשה, בלי צחוקים, בלי הפסקות עיסוי, בלי מילה למעט התראות כשכיסיתי עם היד, או שטעיתי בספירה.
כן, הספירה המחורבנת הזו, שלא מאפשרת לי לשקוע לתוך הכאב, שמחייבת אותי לשמור על מוח עירני...היא הייתה קשה. אבל ספרתי.
ברור שטעיתי יותר מפעם אבל הוא לא הוסיף עונשין כמו שאיים.
ואציין גם את דן, שלא ויתר, חיפף או חלילה התפרע. הוא מדד כל הצלפה והצלפה כאילו הייתה יחידה ולא חלק מעונש שלם. עוצמתית, מדויקת ועם המתנה מלפניה ואחריה. הוא הגיע גם לירכיים, אבל רק גבוה עליהם, שלא יבצבצו הסימנים מתחת לחצאית קצרה.
שזה נגמר, הייתי המאושרת בנשים. עברתי את זה, התחת רתח אבל הייתי גאה בעצמי וגם בו, שלא הרס לי את המשימה שלקחתי על עצמי.
היום, עשרים וארבע שעות אחרי, אני עדיין לא יושבת לגמרי בנוח על הכיסא. אבל אני כל כך שקטה ורגועה, שקשה לתאר.
מה שהמראה מראה לי היא תמונה של ישבן ממש אבל ממש מסומן, צילמתי למזכרת, לא אפרסם :). לא יכולה כי הקעקוע מעל התחת שלי די מוכר ללא מעט אנשים (משפת הים מניאקים שכמותכם).
אני ממליצה לכל מאזו כמוני, שאוהבת כאב אבל בטוח, לבחור בן זוג בו היא בוטחת במאת האחוזים, ולחטוף 50 הצלפות עוצמתיות עם קיין.
זה שווה :)
נ.ב אל תשאלו אותי מה הבא בתור. כשאדע, ואעשה - אספר.
שבוע טוב.
