לא חרמנים יקרים שלי, אני לא באתי להפרד מדן. באתי להיפרד מכם, גברברי הכלוב, ועוד יותר מכך - מהנשים כאן.
הלכתי מכאן מזמן, וחזרתי בגלל, או נכון יותר בזכות הקורונה. נכנסתי להסגר, השתעממתי, והכלוב הפך למקום בו אהבתי להשתעשע.
הצלחתי להיפגש מחדש בספאנקינדן למה שהניב על עכשיו כבר שלושה סשנים מהנים ביותר, פגשתי כמה גברים שיתכן וארצה לראות שוב, כמו the bouncer למשל (לא חיכית לזה כאן, נכון?), פגשתי כמה בנות שניהנתי מאוד לשוחח איתן (ביניהן נוני ממונטריאל, עיר שאני מתה עליה, לב יאה ועוד כמה וכמה שאני מתנצלת שלא אזכיר את כולן). שיחקתי, צ'וטטתי, התגריתי, התגרו בי. להגיד את האמת - התמכרתי.
במיוחד אזכור לטובה מהתקופה הזו את התסריט בו בניתי בצורה מוצלחת מאוד גרסה חדשה לספר האלמותי "החטא ועונשו". טוב נו, לא לספר עצמו, אבל לשם שלו. את העונש פגשתם בשני פוסטים קודמים חחח
אז בטח חלק מהקוראים שואלים עכשיו, למה אני נפרדת. כי התמכרתי וזה מפריע לחיי.
הקורונה החזירה אותי לכאן, ונכון לעכשיו, שהיא הורידה את ראשה המכוער מחיינו, חזרתי לעבודה.
ההתמכרות לא עוברת באותו היום שחוזרים לעבודה, ומצאתי את עצמי, נכנסת לבלוגים שלי ושל אחרים, כותבת תגובות או משאירה לייקים - בזמן שמזכירה אחת ושני מנהלי חטיבות יושבים אצלי במשרד. או נכנסת לכאן באחת בלילה, כדי להתווכח עם איזה זבריר מצוי (זבריר = גבר שזה ממנו ריר שהוא קורא את הניק שבחרתי לי), או שליט מטעם עצמו שמנסים להסביר לי מי, ומה אני.
אני כמובן שלא מדברת על הקללות, הפניות גסות הרוח וכמות החלונות הפרטיים שנפתחו לי עם המילה "הי". ככה גברברים שלי, לא תגיעו לשום מקום :). כן, גם לאלו התמכרתי, לאידיוטים.
אז זהו, לא בגלל הרעים, ולא בזכות הטובים אני נפרדת. אני מזהה התמכרות, וזו הדרך להגמל. להתנתק מכאן לתקופת מה לפחות.
תודה לכולכם על ההנאה, בטוחה שעם חלקכם אמשיך לדבר, ואולי גם להיפגש.
ביי
