אני יודעת לחכות

אחרי שהייתי במשך חודש בארץ אחרת, חזרתי לארץ החמה הזאת ושוב משהו מושך אותי לכאן.
הקשר שהיה לי הסתיים. וטוב שהסתיים.
לכאן אני נכנסת בתערובת של אימה ותשוקה.
רוב הזמן אני מרגישה שאני פשוט יותר מדי עבור כל אחד. שאני עולה על גדותיי.
וכשפתאום מישהו מצליח לעורר את הצייתנות הנכספת שלי אני מתמלאת בהתרגשות.
אני מכירה את הצייתנות הזאת ואוהבת אותה אבל גם חוששת ממנה.
מכירה וגם לא מכירה.
פוחדת שינצלו אותה. אותי. למרות שתמיד נדמה לי שכבר למדתי לזהות את אלה שיש בהם פוטנציאל רע.
רק שלעתים נדמה לי שלא למדתי כלום.

אתמול, פגישה שהתיימרה להיות ונילית לגמרי, הפכה למפגן השליטה הטוב ביותר שחוויתי.
5 שנים אני רשומה לכלוב הזה, ואתמול, בלי להתכוון, מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי כאן כל הזמן הזה.
וכמה שזה טוב. אלוהים כמה שזה טוב.
בלי כל השטויות וכל הקשקושים. פשוט אמיתי. כמו שזה אמור להיות, אצלי לפחות.
עוצמה של גבר. גוף של גבר. נוכחות של גבר. קול שקט שמצווה עלי. ידיים שמחזיקות אותי.
כל היום אני שטה על ענן.

כל כך הרבה כאב יש בי הלילה עד שאני כמעט נחנקת ממנו.

בלילה החתול שלי לא חזר.
קראתי וקראתי לו והוא לא בא. הלכתי לחפש אותו בכל השכונה ולא מצאתי.
הוא כבר נדרס פעם אחת ודאגתי נורא. הוא תמיד חוזר הביתה כשמחשיך ואוהב להתכרבל בתוך שמיכת הפוך.
יצאתי שוב לחצר וקראתי לו. פתאום שמעתי אותו מיילל. קראתי לו שוב ושמעתי שוב את היללה המתוקה שלו.
לא אכביר מילים. רק אספר שבסוף מצאתי אותו נעול בתוך מחסן באחת החצרות כאן בשכונה. אני לא יודעת איך הוא הגיע לשם. אני רוצה לקוות שהוא פשוט נכנס כשמישהו פתח את המחסן וננעל בפנים. האישה שפתחה לי את המחסן לא דיברה עברית ובקושי הצלחתי בשפת גוף וסימנים לשכנע אותה לבוא ולפתוח לי את המחסן.
הוא היה מבוהל וקצת היסטרי. רץ הביתה וישר הלך לקערת המים שלו ושתה המון.
בלילה התעוררתי בערך בארבע וחצי. הוא ישן בתוך הארון על ערימת בגדים.
לקחתי אותו והושבתי אותו עלי. הוא הניח את כפותיו הקטנות על הכתפיים שלי והביט בפני.
אני יודעת שאם יכול היה לדבר היה אומר לי כמה שמח כשהוצאתי אותו מהמחסן הנעול.
אני יודעת שאם יכול היה לדבר היה אומר לי תודה.

טוב הלב הבלתי נשלט של יושבי הכלוב הרים את ראשו בשנית בתגובות לשטות הקודמת שכתבתי כאן אתמול.
אני חושבת שאנסה לבקש מכלובי לחזור להיות מייפל שהייתי. בסך הכל אני לא זוכרת את הססמא שלי. אני בטוחה שיש לזה תקנה.
פעם היה עוד דאנג'ן ונהגתי לנסוע באוטו האדום שלי ליפו בימי חמישי בערב לבושה בשמלה שחורה ומלאה פרפרים בלב ובבטן וציפיה למשהו טוב שאולי יקרה. ולפעמים קרו דברים מהנים. לרוב לא. הייתי ביישנית מדי, מופנמת מדי ומבוהלת מדי בכדי לתת לדברים מרגשים לקרות לי. בתוך קהילה של עופות מוזרים, הייתי עוף מוזר עוד יותר.
וגם הייתי ילדה טובה. כל כך טובה.
אם היה דאנג'ן אולי הייתי מנסה שוב ללכת אליו.
מה שיש היום נראה לי זר ומפחיד אף יותר ממה שהיה פעם.
עכשיו אלך להכין פלפלים ממולאים. זו פעולה בטוחה לגמרי בשבילי.

סיפרתי לכולם שחזרתי ומאז לא כתבתי אפילו מילה.
אולי כי אם אכתוב כאן סימן שבאמת חזרתי, והרי לא באמת חזרתי. אין לי מה לחפש כאן.
ובאמת אין לי מה לחפש כאן.
כשחיפשתי כאן פגשתי רק רע.
אז למה אני חוזרת?
אני עייפה. וקר לי. קר בדירה הזאת כל כך ואני לא מצליחה להתחמם.
ואני קצת בודדה כרגע, אבל רק קצת.
ותכף אצא לבדוק אם יש עננים בשמים.
אם אראה עננים זה יהיה סימן.

הנה אני שוב כאן בכלוב.
חמש שנים מאז שנכנסתי לכאן, והנה אני חוזרת.
למה אני חוזרת?
אני מקווה שזה יתבהר במהרה.
דבר אחד אני יודעת: אני עדיין מחכה, אבל כבר לא מחפשת כלום.