בין שמיים קודרים לאדמה חשופה לא צריך לחפש משמעות.
בין תכלית מדומה לאשליה נפיצה לא תיברא את עולם האמת.
בין תהומות של צינה לאור נגוהות, לא יועילו קרנות המזבח.
אך הנה, עולה היא, מתוך הטירוף, בת-קול עירומה עזת-מצח.
ככורעת ברך נידמת היא, בפני עוצמת החיים,
עוד תבקש היא ליטול מן הסבל של נושאי קללת בני-ברודים:
"ראה בן-רחום, עוד מעט, אנא דע!
הכל יעזבונו – ללא צל של ספק – ניוותר פה לבד,
אני או אתה, בשקט אטלנטי - הולך ושוקע,
בקצב סדור והרמוני, כלב הפועם. דע בני, זוהי אמת בלתי מחולקת
- נישאת אל אוזנייך הישר מפי הגבורה - הלא הוא אביך, אבי המשוגע".
כעץ שתול על פלגי מים – צווחת בחן עיסתו הדביקה,
במילים של נצח ובצעד בוטח מזמן לו קדושה עלי-קרב מדומיין:
"בהן צדקי!", צוהל כפרא-אציל,
"הרי הכנעתי טיטאן אכזרי וצמא-דם זה מכבר!
אף סמאל לא יכול לי – הן על כך כה יעידו כל בני הכפר".
ידוע ידעת את בוגדנותו הפנימית של מחול הכחש הריק.
אך ההכרה - הן זה ידוע - אין בה כל כוח מועיל ובורא,
אולי לא תגרע היא, אך לעולם לא תעלה ארוכה לפצעיי הרצון.
מטירה רחוקה הולך וגובר קול שוכני ההרים הארגיבים – יושבי כס משפט
הם שקלו את דינך לחומרא עוד בטרם חגרת אבנט
הלא תדע? נואל - טחנות רוח הן!
כדון קישוט היית – קושר כתרים לאותיות מזהב
והנה כשלת, דווקא מתוך אותו טירוף ממכר לפולחן מתועב ונחשק
שכרון כוח טומן בחובו זרעי פורענות של שכחה הרסנית
הן לפתח חטאת ההיבריס רובץ – כך הזהיר זאוס אביך תמיד.
ואתה כפוי טובה - בן בליעל - ערום מכל חיות השדה והכרם,
ועתה כסומא גמלוני, התועה בין שורות מוזיאון הזכוכית הצפופות,
לא תדע שוב יותר את הדרך, לא תרצה בה - לא עוד!
אך הנה הספינקס שב ומפציע, בלאט,
מתוך צוק העיוועים הוא שב ואומר במן שקט שמח:
"בני, לא! אל נא תשמע לו! היישר דרכך – שלך היא"
אוי בת קול חתרנית,
ברוכה בשובך,
השקיני נא עוד מעט מיי-נפש קדושים,
וכה היא הוסיפה, בזה הלשון:
"גם בכיר המקדש - אף אם הוא אביך - כהן לאל-עליון - לא ימצא לעולם מנוחה
על כן זכור זאת סיזיפוס - ממרום טיפשותך - זוהי הדרך -
אין בילתה,
גם אין בילתך".