אמור לי איש, מה כל העניין הזה סביב חנוכה?" שואל אותי הגוץ תוך כיווץ גבינים מוגזם.
למעשה, הכל אצל קובי מוגזם: המבע, הלבוש, הכרס, החיבה לגאדג'טים ובעיקר האף היהודי-בולבוסי שמשווה לו לוק מגוחך, מטומטם ועלוב גם יחד.
"תמזוג כבר!" אני מורה לו וממשיך באינטונציה המסגירה מייד את חוסר החשק שלי להשביע את סקרנותו הבריאה -
"אין שום סיפור מסעיר."
"בכ"ז, בתור אחד שמבין, אתה חייב להסביר לי: למה הסיפור הזה של טומאה וטהרה תמיד מעסיק את היהודים – טמאו אותו, טיהרו אותו, כן פח השמן יספיק לא יספק מה הביג דיל? "
"שמע, חנפני..." אני משיב ושוקל להיגרר, בעודי לוגם בזריזות כוסית וודקה בלולה בנקטר אוכמניות זול.
"כל מצורע וזב חוטם יודע שהמקדש בירושלים, השיקוץ המשומם, איסור המילה והמאכלים הלא כשרים היוו רק תירוץ – על כל אלה אפשר היה להתגבר בקלות אם רצו להימנע מן המרד. אנטיוכוס הרביעי היה בחור רציונאלי, ניתן היה לשכנע אותו לרדת מן העץ" זהו. נגררתי. אין דרך חזרה.
"תירוץ למה?" שוב קיבלו גבותיו עווית מזעזע, הפעם כלפי מעלה. החלטתי להתעלם מן המופע הקומי-טרגי הזה, ולהשיב ברצינות ובכובד ראש:
"תאר לך שהיית עני מרוד – עד כדי כך עני, שלא היה באפשרותך להחזיק את האייפון הזה" אמרתי ושלחתי אצבע מזלזלת לעבר מכשיר הסלולרי שנעטף בכיסוי עור יוקרתי והוצב, כלאחר כבוד, במרכז שולחן המתכת, לצד כוסות הפלסטיק ושני הבקבוקים.
"כל כך תפרן שלא היית יכול להרשות לעצמך את מנעמי המכונית היפנית המיופייפת שלך"
"האין זו סיבה מספקת למרד?" מסרתי לו את הכדור והקופיף תפס:
"אם לוקחים לי את האייפון ואת הטויוטה אני מורד, אין ספק. המקדש יכול להיות כלי מצוין להסתת ההמונים, חסרי ההשכלה. אבל עד כדי כך היו עניים החבר'ה ממודיעין?"
"עוני זה קצה הקרחון, על זה לא מורדים – דביל. בטח לא באימפריה החזקה ביותר בעולם דאז, גם אם כרתת ברית עם רומא המתחזקת. אגב, רוב היהודים היו עניים לחלוטין גם תחת שלטון יהודי, כך שהעוני היה תנאי הכרחי למרד אך לא מספיק. קובי, קובי קובי....מה יהיה איתך? אינך למד. למרות שהתובנה המרקסיסטית שלך בעניין הסתת הנבערים מעניינת, אתה שוב נופל לזרועות השבלוניות והעדר המעוף". משום מה הדגשתי ארשת פנים מאוכזבת, למרות שלשנינו ברורה דעתי עליו, ושציפיותיי ממנו נמוכות אף מן האיכויות המוסיקליות של קובי פרץ.
"אז מה גרם להם למרוד?" שאל בחשש, שמא שוב יותר רסן לשוני.
יאמר לזכותו של קובי שמעבר לעובדה שהוא נשלט מוכחש, ומבעד לשטחיות המכוננת שלו, הוא מאד חדור מוטיבציה ללמוד ולהרחיב את אופקיו.
" תגיד, יעקוב - מה דעתך על הסצינה הבאה: ביום קיצי אחד, יצאת את ביתך שבירושלים, רכוב על גבי חמור, לקנות דגים בשוק של יפו. עם הגיעך לעיר האורות, לפתע, ממש במקרה, פגשת באחותך בת ה-8 שהוצבה בלבוש מינימלי ובתנוחה פתיינית בפתח המבנה ההלני המפואר שנבנה בסמוך לנמל. בעודך מנסה לעכל את שראו עיניך, מגיע שיכור עבדקן, לופת בכפות ילדיו המגושמות את ירכיה הבוסריות וגורר אותה עימו פנימה בזריזות. אני מניח שבשלב זה כבר ברור לך שהיא משמשת ככלבת הבית של מקדש פוסידון, נכון?"
"זונה? אחותי זונה? בלתי נסבל...." מלמל.
"יפו שימשה כמרכז של קדשות לפחות כמאה שנה לפני המרד. רבות מהן היו ילדות יהודיות. למעשה, התרבות היוונית הובילה רבות מבנות ישראל, זכות וחסודות, לשמש תחת ידם שטופות הזימה של כוהני ההפקרות בערי החוף. עד היוונים, הזנות בישראל הייתה נפוצה בעיקר בקרב בנות הצידונים, האדומים הערבים והאשדודים. אה כן, והעמונים – הם היו פרברטים במיוחד - שימרו פטיש עתיק יומין הקשור לגמישות קיצונית בשרירים הטבעתיים. בכל אופן, זו הפעם הראשונה שיהודיות מוכרות את עצמן, או נמכרות על-ידי משפחותיהן לשפחות מין בחסות אלוהי הפוליס או האולימפוס.
"פגיעה בכבוד המשפחה. הבנתי. בתרבות שבטית זה מאד בעייתי, מצד שני, היוונים האלה, חיו טוב הזונות!"
"קובי, הצנע את הפדופיליה המטונפת שלך - לא היית מוכנס למקדשים הללו, יודע שהיוונים שמרו על איכות, ואתה? הרי אינך עובר סלקציה באומן17".
כנראה שהאינטונציה הרצינית שלי בלבלה אותו לרגע והוא פרץ בצחוק השמור לפרחה בת-ימית – "חחחחח".
"אסוף את עצמך והקשב. אולי סופסוף תשכיל להבין מהי המשמעות העמוקה של חשיבה וקריאה ביקורתיות". הוא ניסה למלמל משהו להגנתו, אבל דבריו שוב נשמעו כמו גיבוב של קלישאות ריקות.
השתקתי אותו והמשכתי.
"עכשיו תאר לעצמך שאתה פעיל חמאס נלהב – אחד כזה שמעבר לעיסוק הקדחתני בשריפת דגלי ישראל וארצות הברית, נוהג מידי בוקר לעטוף את נשותיו בסדינים זולים מן הנדוניה טרם יציאתן מהבית, שמא רחמנא לצלן תעוררנה עליהן את יצרם המיני של גברי השוק בחאן יונס. כעת המשך ותאר שבדיוק בפאתי השוק המדובר, מדינת ישראל פותחת, במימון מפעל הפיס, גמנסיון מפואר ומרשים."
אני משתהה מעט וממתין לתגובתו שאינה מאחרת לבוא:
"נו, מה רע בזה?"
"אה, שכחתי לציין שלאותו גמנסיון היו תנאים מקדימים – כל המתעמלים חוייבו תחילה לסוך את גופם בשמן ולקיים את הפעילות הספורטיבית נטולי מלבוש – כביום היוולדם. מה היה אומר על זה, למשל, אחמד יאסין, אללה ירחמו?"
"אני לא הייתי שולח את הבת שלי להתעמל שם, בטח שלא יאסין!"
"אבל לצפות, היית מגיע, לא?"
"בטח"
"מלוכלך....טוב, אולי היו נותנים לך להיות סדרן בקבוקוני השמנים. בכל אופן, זה בדיוק מה שהמתייוונים עשו בירושלים, בתקווה להפוך את עירם לפוליס כדת וכדין – לעיר ללא הפסקה שכללה עירום, ריקודים אירוטיים, נישואי אחים, פדופיליה ופידסטריה, זנות ועוד שאר תופינים. כמובן שהאיכרים קשיי היום משפלת יהודה – ביניהם החשמונאים, לא יכלו לסבול זאת, הם היו חשוכים וקנאים פי כמה מן החמאס העזתי בן זמננו. מדובר בפער תרבותי בלתי ניתן לגישור: מחד, תרבות המהללת את יופי הגוף, את חיי-הזימה ואת החשיבה החופשית, ומנגד – דת סגורה, מתבדלת, מקודשת-בעיני-עצמה, המגדרת עצמה בחוקי צניעות דרקוניים ומותירה את מלאכת המחשבה בעיקר לאדם אחד – סוכנו של האל עלי אדמות - הכוהן הגדול. באימפריה שייסד אלכסנדר הגדול, אילו חשקה נפשך באזרחות שווה בפוליס, היה עליך לקבל חינוך הלני – בגמנסיון ובאפביון, לא רק חינוך גופני אלא גם כללי – חשבון, מוסיקה, רטוריקה, חינוך לאזרחות טובה והכשרה צבאית. ברור לגמרי שחינוך מן הסוג הזה זר לרוחה של יהדות הפולחן הכוהנית. מכאן, שאם שאפת להתקדם בסולם החברתי, היה עליך לזרוק דיסקוס או להתרוצץ באצטדיון עירום, משוח בשמן, כאשר זוגות זוגות של עיניים סקרניות מטיילות על גופך הבוהק וסוקרות את תנועת המטוטלת הקצבית שיוצרים אשכיך. זה פשוט חלק מהעניין בלהיות אזרח קוסמופוליטי-הלני, מדליק, לא?"
"מעניין! זה נשמע מאד כייף להיות הלני, אם הייתי חי בירושלים בימי המרד, סביר שהייתי מתייוון" אמר, ומזג לעצמו כמות דשנה מן הבקבוק שהמתרוקן בקצב מהיר מידיי.
" המ...מתרומם שכמוך, זה לא היה עניין של בחירה חופשית – המתייוונים הגיעו ממשפחות האצולה הירושלמית, רוב העם עסק בחקלאות וכרע תחת נטל המס. לו נולדת בתקופת המרד, אין ספק שהיית איכר פשוט ונבער. מי יודע? אולי אפילו מתיתיהו החשמונאי, בכבודו ובעצמו".
"מזוג לי עוד כוסית!" פקדתי עליו. הוא השתהה מעט, ובמבט מצומצם סקר את חלל החדר באיטיות, כאילו ביקש לעצור את החיים, למלט נפשו אל מחוזות העבר, לעבור במנהרת הזמן ולהתמסר בטבעיות לתוככי הוויה חדשה. היה זה רגע עצוב אך אותנטי מאד – אדם מבוגר המנסה להיפטר מעצמו באמצעות כוח המחשבה, המבקש להתרפק על נוסטלגיה של אחרים ולשאוב ממנה תחושת חיות מעוררת. מבטו המזוגג הסגיר את מה שידע עמוק בפנים: מציאות שכזו לא תהא מנת חלקו לעולם – נראה שלנצח נגזר עליו לשוב לאפרוריות, לכבלים, לאייפון ולאלכוהול הזול.
Sisyphus loves company.
המשכנו לשתות בדממה מוחלטת.
שקט.
