הרצון.
ההגדרה לאותו רצון שנתתי לעיל מעט כללית ואי אפשר באמת לדון בו בכובד ראש מבלי ירידה לפרטיו, אופיו ומופעיו.
הוא כנראה מורכב ממצבורים חווייתיים שנצרבו בתודעה (או בתת-מודע - אני לא נכנס לגומחה הקטנונית הזו של ה"פסיכולוגים"), אבל גם סביר להניח שחלקו ניחת עליך באופן דטרמניסטי, בלתי תלוי, אפריורי, היינו תולדה של מטען גנטי. אם להשתמש בטרמינולוגיה דתית, הרצון המפעפע הזה מופיע בקרבך כאהורה מאזדה וההארימן הפרטי של כל יצור אנושי (אלה הם היסודות המרכיבים את העולם הדואליסטי של הדת הפרסית). מחד הוא מגדיר את ההוויה שלך, או לפחות את תכליתה הארצית, מאידך - אינך מסוגל לקבוע לגביו כללים וסטרוקטורות ועל כן לא תוכל לעולם לצפות את צעדיו ולתכנן את התנהגותך לצידו.
ודאי יהיו שיגידו כי התפיסה הזו היא אולטרה דטרמניסטית, פנאטית ובעיקר מסירה את האחריות מן האינדיבידואל ומצמיחה לו תורה חלופית המשרתת אותו לאגואיזם קיצוני והיא עלה תאנה לשחיטת ערכי המוסר החברתיים.
אז יאמרו.
לא שהטיעון הזה חלש, לגמרי לא. הוא אפילו מאד חשוב כדי להבין את טיבעו של הרצון הקדוש, שהרי בדיוק הוא שמעיד על הקושי או ליתר דיוק על חוסר האפשרות להגדיר את התופעה הזו במונחים לוגיים: סוג של חוסר אונים המכה את היחיד בבואו להתמודד עם הוויה מכוננת שכזו תוך העדר ידיעה לגבי הכישלון שנקבע מראש.
האלמנט החשוב ביותר בעניין הרצון הוא כמובן זיהויו. אם הוא אינו מחשבתי ואינו תחושתי, איך יוכל האדם להכיר בקיומו ולפעול כדי להגשים אותו? אבל עוד קודם לכן - האם ייתכן כי מקור התסכול/העצבות/חוסר השקט ושאר הרעות החולות ה"נפשיות" אינן אלא פועל יוצא של העדר זיהוי? גם, לא רק.
מוכי הגורל, שאני קורא להם ה"מתנהלים", הם הסוג הראשון. תמיד תמצאו אותם בפוזיציות נורמטיביות בחיי היום-יום, הם מאד עצורים, מאופקים, מוקפדים, מכובדים, יט, כל כך אבודים. החבר'ה האלה נופלים תחת הקטגוריה הראשונהשל העדר הזיהוי. הם דומים בעיניי לחולים הסובלים מכאבי תופת חשוכי מרפא (למשל כשהרופא טוען שהכל תקין וזה אולי איזו פיברומיאלגיה או כל חולרע מאותה משפחה עלומה, או שהוא מתרץ על-ידי פסיכוסומטיות. בדיוק בשלב שבו כל רופא המחוייב לריאליקה פיזיולוגית הופך לאמגוש מצחין ולפסיכולוג בבישליק וחצי'). לפיכך, הטיפוסים הללו נאלצים להשלים עם מר גורלם ולהמשיך לסחוב במשעולי החיים עם הגזירה הקדומה הזו של מכאובים נטולי מזור.
חייב לעוף, המשך יבוא..
לפני 14 שנים. 13 בספטמבר 2010 בשעה 19:08