כשזה בראש שלי מסודר לפי מגירות וחוצצים זה קל יותר לחשוב והתרגום למילים הופך למעורפל מרגע לרגע. איך אני מרגישה עכשיו עם כל מה שקורה. אולי היה לי יותר קל אם לא היה לי אכפת או שאם היה לי פחות אכפת וזה לא משנה מה אני עושה כדי לנסות להוציא אותך מהראש שלי. זה פשוט לא עובד. ועכשיו זה כאילו אני כלואה בחדר עם כל הדברים שאני מנסה לברוח מהם ולא מצליחה. אז אני מתמודדת. כי אין ברירה וזה קשה וכל פעם מחדש זה נראה שאתה מנסה לגרום לי רע יותר ממה שאני כבר מרגישה אם לא ישירות אז דרך אחרים כי זה גורם לך הנאה. די לי במשחק הילדותי והמטונף הזה. אני מנסה כרגע לפתוח את עצמי לדרך חדשה וזה לא קל. אני מנסה להשאיר את העבר מאחוריי ולהמשיך קדימה בראש מורם אבל נראה שיש המנסים להכשיל אותי בדרכי ואולי זה רק בדמיוני. לא פעם אני נאבקת על הזכות להיות קיימת שישמעו אותי ושיאהבו אותי כי מגיע לי שהקול שלי יישמע ומגיע לי גם להיות נאהבת ואני אילחם על זה אם צריך. אבל כרגע אני מרגישה שנשאבו ממני הכוחות ואני מנסה להשאיר את ראשי מעל המים ולא לטבוע.
עכשיו מה נשאר להמשיך לחייך כדי שהחיוך ידבק בי ולא רק על שפתיי אלא גם בלבי ולקוות שיום אחד הדברים ייראו אחרת ועם הזמן גם העצבות הזאת תתמוגג ואוכל להמשיך בדרך טובה יותר. בלעדיך.
לפני 14 שנים. 2 ביולי 2010 בשעה 22:21