הדברים לא מסתדרים כפי שציפיתי והמאבקים מעכשיו הולכים להיות תכופים וקשים יותר אם אני רוצה להשיג את המטרות שלי ואם אני רוצה להמשיך לחיות בלי החששות היומיומיות. לפעמים זה קשה לי כל כך שאני נעה בין ההרס העצמי והדיכאון לבין התרוממות רוח. אין לי אמצע אין לי שיגרה וכשיש לי את השיגרה הזאת אני מחפשת עוד דרמה שתספק את הרצון הקיומי שלי.
ונמאס לי מעצמי. אני מחפשת מוצא ובכל פעם שיש קצת אור הוא כבה עוד לפני שמספיק ליצור ניצוץ בעגמומיות הזאת שלי.
חלומות מתישים בימים האחרונים, מבלבלים את נפשי. ואתה ושליחיך. הלא די בכך שפגעת בצורה הוירטואלית שפגעת? אתה משסה בי את הרוטוויילרים שלך ואחרי כמעט חודש דממה אתה באמת שואל אם יש לי כוונה לדבר איתך? דווקא עכשיו כשאני ממשיכה. ובצורה הזאת?
לא מגיע לי יותר מזה?! כנראה שאתה בטוח לעצמך שלא וזה ברור שכולם חיילים במשחק היפה שלך ואם לא אז הם בחוץ משוטטים במרחב כרוחות רפאים. לא אני. הייתי לפניך ואהיה גם אחריך. אתה יכול להמשיך ותן גם לי כאילו לא הכרנו מעולם ולא היינו חברים כלל.
פרץ עז של נוסטלגיה הציף אותי אחרי שחבר טוב נחלץ לעזרתי לגבי צרה אחרת והזכיר לי קצת מהדמעות שנקוו בעיניי זמן לא רב לפני שהגעת. הבטתי בתמונות שלי איתו וניסיתי להיזכר מה היה לפני שהכל קרס ומה הסיבות שעכשיו אנחנו לא מחליפים מילה. זה הצחיק אותי שדווקא בתמונות זה תמיד נראה כמו אותו הרגע הקסום שזה צולם בו יפים וצוחקים ביחד מחובקים, מתנשקים אולי אפילו וברגע אחד הכל מתמוטט ולא קיים כאילו מעולם לא החלפנו נוזלים וישנו ביחד באותה מיטה, כאילו מעולם לא היית בתוכי וחלקנו ביחד את אותה התשוקה.
הכל וכאילו כלום. עכשיו כבר לא אכפת ואני לא ממהרת לקשר אחר. הצעות לא חסר אבל כיף לי לבד וזה נוח עכשיו ואולי בעוד שבוע או שניים אני כבר ארגיש שזה חסר לי וגם אז אולי אמצא לי תחליף ללילה אחד. ככה שיהיה בינתיים עד שאהיה מוכנה שוב להתמסר באמת. את כל כולי לתת. יש דברים חשובים עכשיו לעשות ולסיים אני אתרכז בהם ובי ואולי מדי פעם אסתכל לאחור ואיזכר בחיוך איך היה באותן תמונות.
לפני 14 שנים. 13 ביולי 2010 בשעה 14:04