מצחיק לי הדברים שאני אומרת לאחרים כי לפעמים אני לא בטוחה בהם בעצמי. קשה לי עם עצמי לפעמים עד דמעות שחונקות לי בגרון ומסרבות לצאת החוצה. אני מוותרת לעצמי על עצמי כשאני צריכה להילחם כשאני צריכה להבין שאני שווה את כל זה ואם אני לא אצליח פה, יבוא משהו אחר אבל הוא יבוא ואני מרימה ידיים מהר מדי כי זה קל להצטער ולבכות. נמאס לי לבכות עלי. שאני לא מוכנה לעשות את הדברים הפשוטים שדורשים ממני רק להתרכז הרי אני יודעת את התשובה והיא מאוד פשוטה לפעמים אבל אני מסרבת לקבל ולהפנים. מעדיפה להילחם בעצמי.
מצחיק אותי כשהם חושבים שהם יודעים עלי יותר טוב ממני ולא משנה מה אגיד להם, יש להם תיאוריות שלמות על איך הדברים אמורים להיות ועוד דואגים להפיץ את תורתם ברבים כאילו הייתה מינימום התנ"ך. אז תחיו בסרט שלכם עד שתתנפץ לכם הבועה. אבל דעו לכם לא להילחם בסבלנות שלי כי היא לא תחזיק הרבה ואני משתדלת, משתדלת מאוד. זה לא קל לי. אני רותחת.
עוד סוגים של רתיחות במיטה של לונה המתוקה התל אביבית. חשבתי עליה היום במקלחת כשסיבנתי את עצמי והבנתי כמה אני מתגעגעת אליה ואני מקווה שהיא יודעת ושגם היא חושבת עלי מדי פעם.
חושבת על היפה שלי מדי פעם. מדהים אותי איך אנחנו שוב בקשר הזה ולפעמים זה קצת קשה ואני משתדלת לא להיות אמוציונלית מדי, למרות שזה מתאים לי. אני אוהבת אותה מאוד ואני שומרת עליה שלא תיפגע ואולי הייתי רוצה אותה לעצמי באיזה מובן אבל אני מקפידה שהיא תהיה קודם לעצמה. זה לא קל לשמוע את הסיפורים האלה שלה למרות האהבה ההדדית, אני בטוחה. אני רוצה את היכולת שזה לא יפריע לי יותר כשהיא מדברת על אחרים ולהקשיב ולתמוך ולהבין ולהכווין בלי לחשוב על זה שהיא לעולם לא תהיה שלי היא הרי תהיה תמיד לידי.
לפני 14 שנים. 7 באוגוסט 2010 בשעה 23:05