כל אחת חולמת להיות כלה, מדמיינת את היום הגדול בו תלבש לבן, תיטהר ותתקדש ותוכתר בתואר הנכסף אשת איש.
אבל היא גם רצתה להיות זונה, ומצאה את הדרך הנאותה בדמיונה המפותל לפנטז על היום בו תלבש מה שתלבש, תתלכלך תתקדש ותוכתר בתואר האחר. היום הגדול הגיע.
"האם אין לי את הזכות לגלות את רגשותיי ולהעיד על רצונותיי ?" - היא שואלת, הזונה שבי, ומביטה בי, בעיניה אור.
דקות בודדות נדחסות בדממה, ובהן היערכות אילמת לקבלת הרגע שממנו יראה לה אך טבעי להמשיך הלאה.
זנות יש בה מין התעתוע, וזה קסמה. האם אפשר להישאר אדישים אליו ?
הזנות מספרת סיפור על חוסר אונים, על כלי לשימוש ועל נחיתות ברורה, גבול מטושטש שאם רק מעיזים לחצות אותו, הוא טומן בחובו כוח רב. לזונה יש את הכוח הגדול ביותר בעולם, אבל רק בודדים ורגישים יוכלו להבין זאת. וממנו היא מעניקה את חסדיה.
אז הזונה שבי שולפת בעורמה את הקלפים מתוך הערמה השייכת לה - קלפים של עתיד כחול ? - וחושפת אותם בפני. וכעת הם מונחים גלויים מולי, ומה שמתגלה לעיני מדליק אותי.
אני כבר מכירה אותה די טוב. הסיפור הזה שלה, גם לי כמוה, רגשות מעורבים לגביו.
הוא תלוש מדי, אפיזודה חולפת ועם זאת מתבקשת, והוא נשזר איכשהו יפה כל כך בעלילת חייה.
שנים הגנתי על סודה, כיסיתי על עברה והחרשתי... היו לי מספר סיבות לכך, סיבות מובנות, והיו לי גם הכישורים המתאימים לשמירת סוד. הסיבה הראשונה היתה פשוט מפני שהיא ביקשה. השנייה הייתה העובדה שלטעמי אין זה מעניינו של איש והשלישית, אולי החשובה ביותר, היה החשש פן יקבל הסיפור משנה תוקף ויצית בי שוב רעיונות צבעוניים מדי, מסוכנים מדי.
הפגישה ההיא ,אגב, נקבעה על ידה. היא ביקשה בענווה שנשוחח.
" סיפרתי לך כבר לא מעט על משאלותיי, " היא המשיכה, " ציירתי בפנייך את מלבושי , את ניקבי מערומי , נקבתי במחירי, ציינתי את כישופי הכיעור, היופי גם....הזוהמה בתפארתה, היכל מלכותו של הסבל.... סיפרתי לך כבר על פנים, ריחות, קולות, על עוזו של הטרוף שנשא אותי לשם ועל כל קצותיו שרקמו את המציאות הזאת למה שהתהוותה להיות - זנות. הפעם אבקש לספר לך את סופו של הסיפור שלי וכיצד בא אל קיצו. מעולם לא שאלת אותי לפשרה של הצלקת הזאת שעל אפי, ולי אין עוד את השליטה על הרצון להסביר לך מה מקורה."
אני נושכת את שפתי ומודה במבוכתי לפניה. היא שואפת אויר, מקמרת ולוחצת את גבה אל משענת הכיסא.
בעודה מרוקנת את ריאותיה היא ממשיכה לשפוך בפני את מה שעל ליבה. " את לא רוצה לדעת איך קיבלתי את הצלקת הקטנה שעל אפי? ... אז קבענו להיפגש, הוא היה גבר נשוי מצליח ונועז. זו הייתה פגישתנו השלישית. מחירי היה ידוע לו, הוא לא התמקח. סטיותיו היו מוכרות לי. גם אני לא התווכחתי .
הוא ציווה עלי בלילה גשום במיוחד שאחכה לו בכיכר רבין על אבן גבירול, אמר לי שמשם ניסע אל ביתו.
כמתנצל ציין שאשתו שוהה בחו"ל. לטעמי היתה נקודת האיסוף נטולת דיסקרטיות, אך עשיתי את אשר פקד עלי, במגפיים ,כובע אדום ובנוסף לכך, כמנהגי באותם הימים וגם באלו שבאו לאחר מכן ,מתודלקת בנוזלי אלכוהול אשר ריחפו בבטני וטרפו ובלבלו את צרחותיהם הדרמתיות של קולות המחאה שקראו לעברי לעצור ומייד.
מעומעמים נשמעו הקולות ההם כמו מתוך מעמקיו של אקווריום, עובדה שאפשרה לי להתעלם מהם ולהמשיך הלאה ולצעוד לכיוון המכונית הלבנה שעצרה לצד המדרכה, מתוכה חייכו פניו חיוך מוחזק ומוקפד, מאוד מנומס. נבלעתי לתוכה.
מה שלומך? שאל. הבל פיו רמז על שיכר, כנראה הטביע אף הוא את רגשות האשמה שלו בנוזל הכבד של הטיפה המרה כדי שחלילה לא ימלאו הלילה את תפקידם הידוע, זה של הסירוס.
חייכתי חיוך מלאכותי, חיוך מפלסטיק, והמכונית התמלאה שתיקה.
ניצבנו אל מול דלת ביתו. לא שיערתי שמול חיץ הנני ניצבת, כזה שמפריד בין כל חיי עד כה, לבין מה שיקרה מאותו הרגע בו אפסע אל מעבר למפתנה של הדלת הזאת.
החיים מלאים בהפתעות ותרחישים העולים על כל דמיון.
שברירי שניות נדחפו בתנופה קדימה, ואני נפלתי אל הרצפה מדממת, וייבבתי חרישית.
התחננתי ללכת לישון, אולי אתעורר אל בוקר תל אביבי פשוט.
אני זוכרת איך הוא לפת בהיסטריה את כלבו שזה עתה שיסף את אפי וחרץ את פני.
הוא הגיש לי מגבת והרים אותי, הדפסי דם התקבעו על חולצתו. הוא נראה כמטורף וזכרוני ממאן לתאר את מה שהתרחש לאחר מכן, גם אומדן הזמן כבר השתבש מאז. הכרתי שבה אלי בפתחו של בית החולים, שם השאיר אותי לבדי.
עקבותיו נעלמו לנצח.
אולי זה רק אירוני, ואולי זה היה העונש שלי.
זהו, זה סוף הסיפור.
סיפור שהיה מונח כאגרטל סיני על מדף גבוה, כזה שאין בו עניין, מעלה אבק.
ספק הזמן ספק חוסר הברירה ואולי הפוך מאלו, עניין של בחירה, הביאו אותי לכאן להדליף "מאחורי גבה" את סודה, ולהגיר את פרטיו מולך.
כעת הנך יודעת את משמעות הצלקת שחתם העבר על פני, סודי השתחרר ויצא אל האור, הוא לא שלי יותר, ואת רשאית לעשות בו כרצונך".
היא קמה ממקומה. התרוממתי אליה.
חיבקתי אותה ונשקתי על לחיה , על מצחה. פרשתי עליה את זרועותיי כאילו הייתה ילדתי שלי.
נפרדנו לשלום עד שניפגש, אם נפגש.
יצאתי אל הרחוב עמוסה במחשבות משונות, משחקת והופכת בהן בראשי.
אילולי הכלב, האם הייתה מוכרת את גופה עד היום ? תהיתי... על מה טינתה כלפי הכלב עמוקה יותר? על הצלקת, כיון שבכל פעם שתתבונן במראה או תראה את השתקפותה ניבטת אליה מחלון ראווה תיזכר בזונה שרצתה להיות ובמה שעלה בגורלה?
או על שנעיצת השיניים של הכלב ההוא הביאו אל קיצם ימים שלא ישובו עוד, וזאת מפני שכרטיס הכניסה למתקן הלונה פארק של הזנות, המסתובב תמיד במהירות מסחררת שכזו, הוא בהחלט, בהחלט חד פעמי ?
וגם יתכן שקיים עבורה ,בתוכה, כח אחר, חדור אמונה ,מוקיר תודה ומסתמך על משהו טוב ומיטיב שמסתתר מאחורי כל הדברים וכל ההתרחשויות, ושלח את ידו כדי להציל אותה שוב, מעצמה.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=KH5He9TW0mE
...עולם מושלם
