טקס הכישוף הצליח ובנוסף לצהוב שמשתולל סביבי בימים האחרונים, צפות מתוכי בייחוד בזמן נהיגה משתחלות להן בחן אל מתחת למשקפי השמש ונעמדות בין עייני לעדשות הכהות פנטזיות סוטות במיוחד ,שעטת פנטזיות נטולות איפוק או רציונאל פנטזיות טהורות רוויות רעל, אותו רעל נכון אשר מסתנן מבעד למסנני המוסר או החוק.
נראה לי שזכות העלבון וההשפלה של החיים, הזכות לקרבה והצורך בגילוי נפש הם אלו שדגדגו עצבים מנוונים ועוררו בהם תנועה, כי שוב בשעה ששקיפות האוויר נצבעת בגוון צהבהב, שקיפות שמתמלאת בעומס מציאות פנימית תלושה ופסימית אני נזכרת שערפל צהבהב ורומנטי שכזה מאותת על חום ועל קור ועל כך שהגעתי לנקודה מצלצלת שבה אני בהחלט זקוקה לניקוי ראש, בעצם , אולי לא ראש אלא ניקוי נשמה ואולי גם וגם זה לא חייב להיות סותר.
חגה במחשבותי סביב הבוקר שעבר ותחושה נעימה מתגלגלת בי מלווה בעקצוץ מגרה מקורו בגזע המח ממנו נשלחים זרמים לכל מילימטר על גבי מפת גופי. קצוות חיי מתמשכים גם כשעצרתי מול האדום ברמזור וראיתי אותה ובעיקר בלי לחשוב שיגרתי חיוך קטן וחרמני אליה.
היא - אישה מטופחת אדמונית ויפה בשנות ה40 המאוחרות לחייה ממתינה לרמזור ירוק ולעוד כמה ניסים בדיוק כמוני , ואני - פרחחית אפורה באמצע שנות ה30 שכרגיל מאחרת לעבודה . כשמסרה לכיווני חיוך מבויש , ידעתי על בטוח שגם היא חושבת מחשבות מטונפות לפעמים ובעצם אנחנו הרי יותר דומות משונות, יותר קרובות מזרות והניכור למעשה הוא סוג של בטחון שסוטה בכאב מוכר, כן גם הניכור, אולי בעיקר הניכור.
כשהאור ברמזור משתנה לירוק אני נפרדת ממנה ומהשתיקה הארוכה בין שתינו ,חיים שלמים באומדן של רגע - חיים שכאלה, נולדנו לחופש ונקברנו חיות כשאור הרמזור התחלף. אני בטוחה שראיתי את השאלה נסוכה על פניה ,את התקווה, את הייאוש את הזדון ,את התפילה ואולי, אני סתם משליכה ויתכן ,רק יתכן שבמימד אחר היינו רצות בשדות המוריקים בתפארתם ערומות, אבל כאן זה רעננה ופה נשים לא נוהגות לרוץ ערומות בשדות, מקסימום מחייכות בנימוס אחת לשניה בפקקים.
אין ספק שבאותו רגע חשתי כמו צפיפות גדולה בתוכי וגם המולה מעט וולגרית שנבעה מתוך בטחון כזה שהוסר ונשען על מסורת ארוכת שנים והוחלף בערנות עצומה ובערעור, ואני שכל כך רציתי לרוץ איתה , כאמור, צריכה ניקוי ראש בעצם אולי לא ראש אלא ניקוי נשמה ואולי גם וגם זה לא חייב להיות סותר.
