לפני 11 שנים. 12 ביולי 2013 בשעה 19:15
למה מי מת?
המילים השקטות
Pure Silenceלפני 11 שנים. 25 באפריל 2013 בשעה 8:52
אני מחפשת הסחות..אני עובדת הכי טוב...ובטורבו...
לפני 11 שנים. 26 בפברואר 2013 בשעה 19:01
זה לא פשוט
לפני 13 שנים. 11 במרץ 2011 בשעה 15:36
בתקופה האחרונה אני שמה לב לשינויים החלים בי. שינויים לטובה. איזון,רוגע,הכלה,הבנה, התסכלות על התמונה הגדולה.
דווקא איתו אין צורך בהרבה מילים, האינטליגנציה הרגשית בינינו גבוה והסתכלות על דברים שונים היא כמעט זהה.
אני מגלה שדברים חדשים שעבורו הם מובנים מעליו (הרי הוא בעל יותר ניסיון וותק ממני) ואני כל פעם מופתעת מחדש.
אך כשמגיע מקרה שאני לא שמה לב אני חוזרת להתנהגות הישנה, אותה ההתנהגות שניסיתי לשנות,לשפר אותה ההתנהגות שחשבתי שהתשחררתי ממנה. כשהיא צצה אני נחרדת, מרגישה שזה לוקח אותי כמה צעדים גדולים אחורה, מפחדת לאבד את כל מה בניתיי והשקעתי בו עד עכשיו. במיוחד נחרדת שזה פוגע שאנשים אחרים. כל חיי הייתי מוכנה להקריב אתעצמי תמיד, העיקר שהאנשים האחרים לא ייפגעו. כרגע אני מחפשת את הפתרון לבעיה הזו.
=================================================================
טוטאליות.
לא מזמן הבנתי אתה הפן שלם של המילה הזו. גם במובן של שליטה, גם במובן של זוגיות, עבודה, לימודים..הכל. הבנתי שאני תמיד שם כולי בתוך זה וכל דבר שאני עושה אני עושה אותו באופן טוטאלי והכי טוב שאני יכולה.
כשאין באפשרותי לתת, לעזור עקב חוסר אונים או נסיבות אחרות החוסר הבטחון שלי עולה. במיוחד אםה הנסיבות כאלה הם בגלל שהאנרגיה שלי הייתה מוכוונת לכיוון עצמי והשקעה בעצמי כגון לימודים. אין מה לעשות אני נאבקת בדחף של סוג של ביטול עצמי - לא בכוונה- כי אני יודעת שאני אסבול לבין השקעה בעצמי ובחיים פרטיים שלי.
הטוטאליות עבורי היא ברכה וקללה. הרי לא פעם נתקלתיבאנשים שאינם יודעים להעריכה אך כיום אני מסובבת אנשים שכן וזה עושה לי טוב וגם רע. הרע הוא בקבלה. קשה לי לקבל, קשה לי לקבל שיש לי זכות להגיד לא, שיש לי זכות לעשות סדר עדיפויות, קשה לי לקבל את הקבלה שלהם כי אני פשוט לא יודעת איך להכיל אותה.
=======================================================
עקב ניסיון חיים כזה או אחר לצערי/שמחתי אני יותר בוגרת לגילי משאר בני גילי. זה יתרון אדיר בשיחות,עובדה, הכרות עםאנשים אך מצד שני שלהמטבע דברים שאני כיום בשלה להם הגיל לא מאפשר לי לממש אותך.
הדבר גורם לי לתסכול רב ולפעמים לחוסר תקווה.
======================================================
המשך יבוא....(אולי)
לפני 13 שנים. 3 במרץ 2011 בשעה 15:37
בהפתעה, ללא כוונה
זה קרה
תוך שניה הייתי שם עירומה
זרם חם עוטף אותי
הלם
עצירה
הפסקה
קור
בכי
התמסרות
ממשיך
כל כך מובן מעליו, ללא צורך במילים,
הייתי במקום אחר
במקום טוב
זה נראה כמו דבר הכי רגיל ונורמלי
אבל זה היה משהו שונה לחלוטין.
לפני 13 שנים. 6 בפברואר 2011 בשעה 21:10
חודש וחצי..אפילו לא.
ואני במקום אחר. במציאות אחרת , פשוט בן אדם אחר.
הדברים הקטנים שערערו אותי..נעלמו
הדברים שהיא שואבים ממני את כל האנרגיה...התפוגגו
וחוסר בטחון עצמי שניהל את חיי כמעט כל חיי...הולך ודועך
אני קמה כל בוקר עם חיוך ועם אמונה שלמה שלא משנה מה
הכל בסדר. תמיד.
לפני 13 שנים. 31 בינואר 2011 בשעה 20:35
מזמן עברתי את הגיל שבו אני מתלהבה מכל דבר.
כיום אני מתרגשת מהדברים הקטנים. אני רגישה לנוינסים (ככה כותבים את זה?) הקטנים, לטונים בדיבור ולשפת גוף.
שנים למדו אותי לקלוט במודע או בלא מודע את מה שבין השורות ואת מה בדיוק המשורר התכוון עליו.
לפעמים אבל אני לא רוצה לדעת ולמרות שבפנים אני יודעת למה הכוונה אני בוחרת להתעלם וללכת לקיצונית וההפך השני. וזה פוגע, גם בי וגם בבן אדם מולי ובעיקר בתקשורת וקשר שלנו.
למה אני אומרת את זה?
כי האינטואיציה אומרת לי שמצאתי מה שחיפשתי בשנתיים אחרונות. מצאתי את אותו השילוב של קשיחות ואי וויתור ואיכפתיות ודאגה.
אבל מה קורה כשמוציאים את הדבר האמיתי? נבהלים, מסתגרים. ואם בהתחלה התמודדתי עם המאבקים מגיעה העייפות הנצברת מעומס יומיומי והסדקים מופעים.
הכל נהפך למצב יותר עדין, רגיש. צריך לחזור לאיזון, להתחבר חזרה לאינטואיציה הראשונית, לזכור לנשום.
אני מזכירה לעצמי שהקשיחות שלו היא למטרה מסויימת. שזה לא אומר שלא איכפת לו אלא נהפוך הוא. הדרישות שלו גבוהות כי הוא מאמין שאני יכולה להגיע אליהם. גם אני בתוכי יודעת שזה יכול להגיע לרמות הגבוהות והנכונות.
כרגע, אחרי כמה ימים עדינים, כל מה שנשאר זה
להוכיח את עצמי.
לפני 13 שנים. 30 בינואר 2011 בשעה 21:35
זה מדהים איך לפעמים
2 מילים יכולות לאפס ו2 מילים יכולות לגרום לחיוך על הפנים (ולא אני לא מתכוונת להצהרות אהבה למינהם)
תודה לך
לפני 13 שנים. 29 בינואר 2011 בשעה 23:56
ברגע שהפחדים מתחילים זה אומר שהרגשות מתחילות להתפתח ואז צץ פחד מפגיעה שהוא המשתק ביותר
ולמרות שהפעם עמוק בפנים אני סומכת הפחד לא נעלם
לפני 13 שנים. 29 בינואר 2011 בשעה 18:45
מוצאת את עצמי לפעמים מוצפת רגשות מסוימים שעבר הובילו אותי למקומות לא טובים.
היום אני במקום טוב ואז זה זורק אותי אחורה לרגע, מטלטל, מוציא מאיזון.
אני צריכה לעצור, לעכל, לבכות אולי, לכתוב ואז לדבר.זה לא בא ברגע אחד.זה לוקח קצת זמן אבל זה מגיע.
השאיפה כרגע היא לקצר את תהליך ולזהות את הרגשות הרב לפני שזה מגיע לטילטול.
=======================================
ומה עושים כשרוצים להגיד דברים לצד שני אבל לא יודעים איך. שחלק אחד ממני מפחד מההשלכות אך עצם העובדה שיש פחד זה אומר שיש רגשות.
זה נצבר מבפנים ומעיק. :(