מבט מהיר. רעד קל בידיים. הנשימה נעצרת לשנייה, בדיוק שנייה אחת.
אסור לעצור, אסור לעצור, אסור לעצור.
עיניים ממצמצות, מוודאות. הלב דופק חזק בפנים, כאילו גם הוא רוצה לברוח, לפרוץ החוצה מתוך החזה ולהתחבא.
מביטים אחד בשנייה. לשנייה אחת בלבד. אבל גם השנייה הזו הייתה יותר מדיי. ההכרה מנצנצת אליו מהעיניים שלו. אני רועדת שוב.
הלאה, הלאה, הלאה.
אני ממשיכה ללכת, כאילו כלום לא קרה. אבל בפנים – צמרמורת, רעד, זעזוע.
והוא? הוא ידע. הוא יודע. הוא הלך.
הלך, הלך, הלך.
רק שלא יחזור.
חוזרת לכיתה. מתיישבת במקום שלי, מחברת את המחשב לחשמל. מה כבר קרה?
רועדת, רועדת, רועדת.
אני לא אוהבת להיתקל ברוחות מהעבר.
ויש יותר מדי, הרבה יותר מדיי רוחות.
ללא מילים מיותרות
הא ודא, אני ומה שביניהם.*ראוי לציון - הדברים שאני מעלה בדר"כ נכתבו זמן מה אחרי ההתרחשות האמיתית... ככה שבדר"כ הם כבר לא אקטואליים במיוחד =) חוץ מאולי משהו אחד או שניים...
שמתי לב שככל שאני יותר מרוצה ומאושרת מהחתול שלי,
ככה אני פחות ופחות מבקרת בכלוב.
מסקרן.
בכל מקרה,
היום היה אחד הימים הטובים ביותר בחיי!!!!!!
ומי שיודע, יודע ^^
שמחה ומאושרת
סייפריס
כבר כמה ימים שיש לי חשק יצירתי.
בא לי לכתוב משהו חדש. איזה סיפור. משהו.
אבל מוזה אין.
שום רעיון לא עולה במוח המסכן והעייף שלי.....
ומלבד זה, דאגות מעצבנות הורסות לי את מעט המוזה שעוד נשארה איפשהו....
מעצבן לי. ממש ממש.
*SIGH*
שנה עברה, שנה באה וכל הבלה בלה בלה....
שנזכה להכאיב, אבל גם לכאוב
שנזכה להבין, ללטף, לאהוב
שנזכה לצחוק ולחייך המון
ושנוכל תמיד לעמוד בגאון
שנזכה לחבק את אהובי ליבנו
שנדע לצעוק אך גם להטות אוזנינו
שנזכה לבריאות, שמחה ואושר
ולא נתנגד גם לקצת עושר
שנצליף, נקשור, נשלוט ונדרוש
שנושפל, נבעל, נאבד את הראש
שנדע להיכנע אך גם להתריס
שנה טובה, מאחלת סייפריס =)
I'm gonna love you, either way 😄
היא כזאת חמודה, בא לי לצבוט לה את הלחיים האלה P=
ואולי גם את אלה שלמטה XD
נ.ב. בא לי ים. אפילו שאלתי בפייסבוק למי בא ללכת איתי לים..
וענו רק שני אנשים, שאני לא רוצה ללכת איתם.... =(
סייפריס לבד בבית, בלי ים =( *pout*
הוא מגיע בלי כרטיס.
במקום זה, יש לו "תלוש".
הוא מושיט לי את התלוש במבט גאה שאומר "אני, יש לי תלוש מעבר מהיר,
אני לא צריך לעמוד כמו כולם בתור עם הכרטיס ולחכות שיחתמו לי".
אני לוקחת את ה"תלוש", קורעת את הפינה ומחזירה אותו למר "אני יותר טוב מכולם" שעומד להמשיך הלאה בלי להמתין.
"אתה צריך לשמור את זה" אני אומרת ומושיטה לו את ה"תלוש".
הוא לוקח את ה"תלוש ומסתכל עליו ואז שוב עליי, על ה"תלוש" ושוב עליי.
"אבל בשביל מה אני צריך את זה...?"
אני מגלגלת עיניים בייאוש, כי זו הפעם ה20 בליון בערך שאני שומעת את השאלה המטופשת הזאת
"אתה צריך את זה, תאמין לי... פשוט תשמור את זה עד החזרה".
"אבל בשביל מה?"
אני חורקת שיניים "זה במקום החותמת, ואולי יבדקו את זה בעלייה, אם לא יהיה לך את זה,
יחזירו אותך לפה. עדיף שתשמור את זה".
הוא מניד את הראש מצד לצד במבט שאומר "יאללה, סתם סתומה, מה היא מבינה בכלל?
אני הרי יודע יותר טוב ממנה" מקמט את ה"תלוש" לכדור וזורק אותו לפח בהפגנתיות.
הוא עומד להתחיל ללכת ולהמשיך הלאה, אבל משהו עוצר אותו.
מישהו תופס אותו בחולצה. הוא מסתובב אחורה, ומביט ישר לתוך העיניים של בחורה עצבנית במדים.
הוא מביט אליי בכעס ומנסה שוב ללכת, אבל הוא כנראה לא מבין עם מי יש לו עסק.
"תוציא את זה מהפח" אני מצווה בקול שקט אך זועם.
"אני לא צריך את זה" הוא אומר בזלזול.
"תוציא. את. זה. מהפח. עכשיו." אני אומרת שוב, ונועצת בו מבט רותח.
"מה תעשי אם אני לא אוציא אותו?" הוא אומר בהתגרות.
וזה הקש ששובר את גב הגמל.
לפני שהוא מספיק בכלל להתנגד או להבין מה קורה, הוא מוצא את עצמו נעול בתוך
השירותים של הנכים, אשר מיועדים גם לגברים וגם לנשים, ומרווחים מספיק בשביל שיותר מאדם אחד יוכל להכנס אליהם.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא מספיק לקרוא בכעס לפני שאני סותמת לו את הפה עם סלוטייפ.
"מלמדת אותך להפסיק להיות כזה ***** ***** ***** *****" אני עונה לו תוך כדי שאני מוציאה את
הניילון שהמנקות משתמשות בו לתלות גלילי נייר טואלט ומשתמשת בו לקשור את הידיים של
ה"לקוח" החצוף שלי מאחורי הגב שלו "וכנראה שאתה יודע שזה מגיע לך, כי אתה לא באמת
מנסה להתנגד" אני לוחשת לו אל האוזן והוא רועד.
הוא מנסה לומר משהו מבעד לסלוטייפ בזמן שאני מכופפת אותו כך שפלג גופו העליון נמרח
על השיש ליד הכיור, אבל הדבר היחיד שהוא מצליח לעשות זה לפלוט כמה אנחות עלובות.
עשר דקות מאוחר יותר, "לקוח" מעורער אחד, מחפש בהתלהבות רבה בתוך פח האשפה אחר ה"תלוש" שלו
"אני חייב למצוא את זה, אני חייב למצוא את זה" הוא ממלמל לעצמו בבהלה,
כאשר שאר ה"לקוחות" עוברים אותו ובוהים בו בתדהמה.
"הכל בסדר עם האיש הזה...?" אישה אחת שואלת אותי בטון מבוהל.
"אל תדאגי, גברתי, הכל בסדר גמור, הוא פשוט זרק בטעות את ה"תלוש" שלו לפח הזבל" אני עונה בחיוך.
ביום ראשון האחרון קיבלתי סופסוף את המשכורת הראשונה שלי בעבודה החדשה.
יש לציין שהייתי מרוששת ברמה שלא יכולתי אפילו לקנות קרטון חלב בסופר בחודשיים האחרונים.
לאור האירוע המשמח, עשיתי קניות אתמול והיום.
יצאתי בממון רב.
אם זאת, נראה לי שהארנק שלי לא נהנה מהחוויה.
לא נורא. נעשה את זה שוב רק בחודש הבא. אולי. נקווה שלא... ><
ובסימן זה... מתחילה תקופת החיסכון הגדול למטרת הטיסה המיוחלת ליפן!!!!!!!
וויש מי לאק ;)
25/08/2010 - תאריך העקירה הכירורגית הבאה שלי 😡
למה שיני הבינה שלי שונאות אותי כל כך? =(
אני יושבת אצל התופרת. מחכה ב"סבלנות" בזמן שהיא מנמיכה את הגזרה של המכנס שלי ועושה לו מכפלת.
אני מביטה בשעון, הזמן הולך ואוזל, ויש לי עוד משמרת לילה היום.
מלהספיק לישון איזו שעה שעתיים אני כבר יכולה לשכוח... אני נאנחת לי בשקט.
התופרת מסדרת את הדברים האלה שמחזיקים את החגורה במקום, איך שלא קוראים להם (סליחה אמא, אני באמת לא זוכרת),
ושואלת "תגידי את בטוחה שיהיה לך פה מספיק מקום לחגורה? בדרך כלל אתן מקבלות חגורה עבה כדי
להחזיק את כל הדברים שאתן שמות עליה, אקדח, אזיקים..".
אני מחייכת אליה וחורקת שיניים בסתר לבי "לא, החגורה שלי צרה. אני בלי נשק, וגם בלי אזיקים".
כן, כן! אני בלי אזיקים!
למה תמיד חייבים להזכיר לי את האמת העגומה הזאת?
לא זכיתי לקבל אזיקים!
בכלל, מה אכפת לי? זה לא שאי אפשר לקנות אם ממש רוצים, נכון?
וחוץ מזה, מה אני צריכה אזיקים בכלל מה? יש לי חבל! אזיקים זה סתם מותרות...
ויתקשר החתול אל החתולה, ויאמר לה "לבשי נא מחלצותייך הטובות, יען כי בעוד כחצי שעה יגיע אל ביתנו
איש האלוהים - *** מתקן המזגנים, ועלייך לקבל אותו בסבר פנים יפות ולהנעים את שהותו בביתנו".
ותעלוז החתולה, ותלבש ממיטב מחלצותיה, על מנת לשמח לבו של אותו איש מבורך, ירא שמיים, עושה דבר ה'.
ותחכה על סף הדלת בהתרגשות עד אין קץ, לבואו של משיח זה בדמות מתקן מזגנים. ולא תשם החתולה תחתונים
מתחת לחצאיתה, פן ייראו מבעד לבד החצאית הבהיר, ויגרמו לפניו של אותו משיח טהור וזך להלבין.
ויגיע המשיח אל הבית, אור על פניו, כיפה שחורה על פדחתו ותיבת כלים רעועה משימוש קדוש בידו,
ותכנס אותו החתולה פנימה. ויגש מיד אותו צדיק למלאכת תיקון המזגן, והחתולה לא תספיק אף להציע
לו כוס שתייה קרה. וישאל אותו משיח לשמה של החתולה, בצדקנותו, ותאמר החתולה "****", ויענה
המשיח "כשמה של בתי, שמך" ותעלוז החתולה על הכבוד שחלק לה הצדיק הטהור.
וישקע *** מתקן המזגנים במלאכתו הברוכה, ויעל בסולם אל גג הבית שוב ושוב,
וילך אל רכבו על מנת להביא עוד מכשירים וישב. ובאחת מגיחותיו אל גג הבית, ותבחן החתולה כי
אחת מחזיותיה שמוטה על הספה, במקום בולט. ותבן כי כנראה הבחין בה איש האלוהים הזך, ויפלו פניה מבושה.
ותסתר החזיה במהירות, על מנת למנוע מהצדיק עוד בושת פנים.
ותסייע החתולה בידו של המשיח, על פי בקשתו, ויעלוז לבה על הזכות והמצווה שזכתה לה. וירד ***, משיח בן ***,
ויאמר אל החתולה "תוקן המזגן. האם ברשותך מספרו של ****, בעל הבית?". ויפלו פניה של החתולה, ותאמר כי לא,
רק לאישה, חתולה, יש המספר. וינחמה אותו משיח צדיק, ויאמר "בקשי, אם כן, מאישך, כי ישלח אלי המספר דרך
שח-רחוקו הנייד". ויפרד מהחתולה, בצנעה ובשלווה. ותודה החתולה לאותו צדיק עד מאוד,
ורק מחמת החשש שתגרום לפניו להלבין, עצרה בעצמה מלצעוק אחריו "***, תעשה לי ילד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!".
אפילוג:
וירד הערב, ותרא החתולה כי המזגן הנלוז שבק חיים בשנית. ותבן החתולה, כי משיח כוזב היה אותו אדם נלוז, ותבך.
ותאמר לאישה, חתולה, ויחר אפו עד מאוד. ויתקשר בשנית לאותו *** מתקן המזגנים. וישב *** למחרת, ויתקן המזגן בשנית.
ותרא החתולה כי טוב. ותעלוז P=