לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 19:05
לפני שנים לא רבות בניתי בית. בניתי אותו בזיעת אפי. קניתי חלקת אדמה והתחלתי. תיכננתי, התייעצתי, התמקחתי, התווכחתי, התעקשתי, התפשרתי, חשבתי, בכיתי, צעקתי, בחרתי, פירקתי, טעיתי, שילמתי, חזיתי והזיתי.
בסוף כל זה עמד לו בית. בבית הזה אני גרה. זאת הפינה שלי בעולם הזה. שלי.
את הפינה הזו בחרתי לפנות בקרוב, ומשפחה חדשה תמלא אותה. למרות שאני עושה את זה מבחירה מלאה, זה צובט. לעזאזל, זה אוכל אותי.
יש בי תחושת אובדן ופחד. אובדן כי אני קשורה לכל בלוק ולכל סנטימטר בבית הזה, ופחד שלא אמצא עוד פינה שארגיש בה ככה בית.
הפרידה הזו יותר קשה ממה שחשבתי שהיא תהיה. למרות שאני רק משאילה, אני יודעת שהדרך חזרה תהיה ארוכה ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב:
זה כלוב מזהב
זה כלוב מזה
זה כלוב מ
זה כלוב
