לפני 10 שנים. 26 בינואר 2014 בשעה 8:13
זה מרגיז אותי, להתחיל את היום ככה ולהמשיך אותו אחרת ופתאום לקחת פנייה למקום אחר בכלל. אחרי הפנייה לפעמים המדרון תופס אותי ולפעמים איזה סיבוב בכלל מעיף אותי משם ואני חוזרת לעלות למעלה, להביט בנוף מראש הגבעה ולהחליט לאן ממשיכים מכאן.
קול ותמונה מקווצ'צ'ים לי את הבטן. לא חשבתי שזה ישפיע עלי ככה. מטיס אותי מהמסלול ומדמיע.
מכסה תהום העצב מתרומם ומאיים לבלוע אותי.
מעבירה לערוץ אחר, עם קצת פחות הפתעות. דווקא הבוקר רצף של רוק אוהב ומתמוגג. בחייכם, מה עשיתי לכם רע?
ואז מנהרת הזמן בולעת אותי שוב. בכיסא הקולנוע מתגלגלת בצחוק פרוע כשהמזרק עם המחט העבה ננעץ לה בחזה והיא קופצת לחיים כמו זומבי.
לא משנה כמה פעמים אראה את הסצינה הזו, לא יכולה שלא לצחוק...
ולהתגעגע
