אם לא ראיתם את העונה השניה, תעשו לעצמכם טובה. אל.
שונאת את זה שאנשים לא עומדים במילה שלהם.
זה גורם לי להטיל ספק במהות שלהם, כבני אדם.
זה גם בדברים הקטנים, לא רק בחתימת עסקאות של מיליונים בלחיצת יד (אותן אני עושה הרי השכם והערב).
זה כשמישהו אומר שהוא יתקשר והוא לא. זה כשמישהי אומרת שהיא רוצה להיות חברה שלי אבל לא עושה כלום כשצריך.
זה ללחוש לי מילים לאוזן, כאלו שנוזלות החוצה בין הרגליים, ולא להתכוון לשום דבר. אפילו כשמצהירים שכן.
ואני, אני אתן את המילה שלי אם אין כוונה מאחוריה? מסתבר שגם אני חוטאת. בעיקר לעצמי.
כשיצאתי מהדירה שלו הוא ליווה אותי לדלת. יכולתי לצאת לבד, אבל הוא בא. פתח את המנעול והניח יד על הכתף שלי. הביט בי במן מבט כזה שלא ממש יודע מה עושים עכשיו. חייכתי חיוך מאולץ. הוא רכן ונישק, חצי על הלחי חצי על השפתיים. יממה אחרי שהדלת נסגרה מאחורי הגיעה ההבנה שזו לא רק הדלת.
הבטחתי לעצמי מזמן שלא אתפשר. שלא אכניס את עצמי, שוב, לקשר שמתסכל אותי. שלא ממלא ומספק אותי, כפי שמגיע לי להיות - מלאה ומסופקת.
הוא לחש לי לאוזן פנטזיות ומילים שגרמו לי להאמין. למרות שהגוף רצה, משהו בי התמרד נגדו כל הזמן. מן הראשית ליחששה לי הבטן - it's too good to be true. איך? איך שוב לא הקשבתי לעצמי? לא רציתי להאמין לי.
כבר מזמן הוכחתי, ולא רק לעצמי, שיש לי חושים של מכשפה. שאני יודעת דברים שמתרחשים, רחוק מאוד ובלי שום קשר אלי. אני אומרת, אנשים לא מאמינים לי. ואז, זמן מה לאחר מכן, המציאות מוכיחה שצדקתי. ההיפך לא קרה. פאק, איך? איך שוב לא הקשבתי לעצמי.
הפעם זו אני שלא עומדת מאחורי המילים שלי, והולכת בלי לומר מילה.
הוא לא עשה שומדבר רע, בחיי. הוא לחלוטין בסדר. זו רק אני שהתפכחתי. החרמנות, זו שהמילים שלו ליבו בי, יכולה להוביל אותי כברת דרך קצרה מאוד. אבל כדי שבאמת אוכל לתת מעצמי, ואת עצמי, זה צריך להיות מהלב. זה לא עובד אצלי אחרת.
אלו תפיסות עולם שונות, משכנעת את עצמי. אבל אני כבר משוכנעת. הוא רוצה שאהיה כלום, חפץ, שאוותר על הרצון שלי לחלוטין למענו. אבל, וזה חתיכת אבל גדול, הוא לא לוקח אותי לשם. הוא אפילו לא מנסה. אולי באמת אין לו זמן (הוא מאלו שכן סוגרים עסקאות וכאלה), אבל זה בטוח יותר מזה.
אני לא רוצה להיות אפס. כלום. חפץ. רכוש. לא באמת ולא בכאילו. זה מכבה אותי. ואפילו שניסיתי לשתף פעולה, הגוף שלי מתמרד. המיינד שלי נכנס לאוטומט ועונה "כן אדוני" לכל שאלה ולכל גחמה, אבל עמוק בתוכי המחיצות עולות.
שם, ליד הדלת, בחיוך המאולץ, הן ננעלו. ונעלו אותו בחוץ.
אני שלי. גם אם לא אמרתי לו מילה.
ואני לא כלום.
אני הכל.
הכל.
לא מתפשרת.
הבטחתי לעצמי.
וזו מילה שאני בהחלט עומדת מאחוריה.
