שמעתי שאתמול היה מצויין. היום יהיה אפילו יותר, כי אהיה שם בלב הרבבה
כמה פעמים שמעתי בשיחות עם שולט/דום/מאסטר/קדוש/אחר/פותר שזו אינה תכנית לבקשתי, שהם מנהלים את הקשר, שיעשו בי כרצונם ועוד כהנה וכהנה תופינים.
בדיוק כמספר הפעמים בהן נשאלתי אם אני אוהבת כאב, אם השפלות עושות לי את זה ומה לגבי ביזאר קל (כבר נזהרים ממני עם שאלת התחת)?
מחפשים כפתורים? בשביל מה, אם באת בשבילך תעשה מה שטוב לך, לא? אם זה טוב לי, סבבה. אם לא, סבבה.
לא?
ALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJALTJ
"אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך" הוא אומר לי תוך שהוא מחבר את יד שמאל שלי למתקן הקשירה. שאר הגוף כבר קשור היטב, מרותק כך שלא אוכל לזוז. מקצות הרגליים ועד קצות השיערות (איזה מחרמן זה שיער קשור ומתוח. אוח!).
איתו זו הכי תכנית כבקשתי שאפשר. נפגשים אחת לכמה זמן, כשלשנינו מבעבע הצורך. הוא נהנה לקשור, אני נהינת להיקשר. פשוט. זורם. נעים, קליל. נושם.
זה לא זה, זה אף פעם לא יהיה. הוא לא מכאיב מספיק (כולן מתלוננות על זה, הוא אומר בחיוך), הוא לא מנטלי ובכלל - הוא לא מרגיש עם הלב.
כל אחת צריכה לה אחד כזה, שיעשה לה נעים בגוף.
שישלח אותה הביתה עם פטמות כואבות.
וחיוך.
בעיקר
כשאין מי
שיעשה לה נעים
בלב.
