חזרת אחרת, הוא אומר לי.
הוא צודק.
לא שינויים מרחיקי לכת.
נושמת קצת יותר טוב.
לוקחת פסקי זמן קצרים של חופשה כל יום. חצי שעה במרפסת.
עם ספר (לבד בברלין) או חוברת צביעה (תענוג אמיתי) או הצמחים היפים שלי שצריכים טיפול.
השרירי מחייך אלי מהבמה, חיוך פרטי שרק שנינו יודעים מה הוא אומר.
כייף שחזרת.
חזרתי, איזה אושר. התגעגעתי מאוד.
חודשיים, אם לא יותר, שהברך לא הרשתה לי לעשות את האימון הזה.
השרירי ואני אמנם נפגשים גם באימונים אחרים (ואפילו שלא באימונים, זה לפוסט אחר), אבל זה, האימון הספציפי הזה , הוא האהוב עלי ביותר.
זה האימון האינטנסיבי ביותר שאני מכירה, זה שדורש ממני הכי הרבה כוחות (נפש) בכדי לצלוח אותו, בכל פעם מחדש.
ובכלל גיליתי אותו בטעות.
התכוונתי להגיע לאימון הפאמפ שמתחיל שעה אחריו. הקדמתי בשעה, בטעות. זמני האימונים עוד לא היו חרוטים לי היטב במוח ובנשמה.
אם אני כבר פה, אשאר.
55 דקות מטורפות, 4 ליטרי זיעה וחצי התקף לב אחד אחרי הייתי מאוהבת קשות.
לא ידעתי שהגוף שלי מסוגל לעשות דברים כאלה.
ולהנות כל כך, מכל שניה של סבל צרוף.
מאז כמעט ולא הפסדתי אף אימון כזה, וימי שלישי בערב הפכו לקודש הקודשים שלי - לא מפסידה את הערב הזה בעד שום הון שבעולם.
השבוע חזרתי, עם ברך מגבילה, ירידה כללית בכושר, פלג גוף עליון מוחלש ולא מעט קילוגרמים מיותרים.
אחרי האימון ישבתי מחוץ לאולם. כל הגוף רועד, בחילה נוראית ואושר שאין גדול ממנו.
יושבת כפופה, ראש בין הרגליים, מגבת אדומה עוטפת את הפנים נוטפות הזיעה שלי.
נושמת.
היי מטורף. אנדורפינים ואדרנלין מתרוצצים מקצה לקצה.
מרחפת. בלקסיקון שלנו, קוראים לזה ספייס (היי מותק!).
אז כזה, חזק, מנתק.
"היי את! עם המגבת האדומה!! הי!! הכל בסדר?" מישהו צועק ומנחית אותי.
בסדר גמור, תודה, עונה לו.
הרבה יותר מבסדר.
חזרתי.
חמש שנים, היום.
חמש שנים מאז שהלכת, אבא.
חמש שנים שלמות שאני חוגגת ימי הולדת לבד, לגמרי לעצמי.
חמש שנים של שאלות שאין מי שיענה לי עליהן. של עצות שאין מי שיתן.
חמש שנים, אבא.
אתה כבר לא תחזור.
