סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

Something about a little box with a mirror and a tongue inside
לפני 4 שנים. 10 באוגוסט 2020 בשעה 23:39

 

אני כאן כבר יותר מעשר שנים.

ולאחרונה אני מוצא שבמקום לבוא לכאן, אני בורח לכאן וזה כל כך לא נכון לעשות.

יש מקום שאני רוצה להיות בו, מקום שחשבתי שהוא בכלל לא קיים.

והמקום הזה לא תמיד נכון, אבל אולי הוא שם.

 

אני יודע שאין הבטחות לעתיד בכלל, ואולי אשאר לבד.

אבל זה כל כך פחות לבד מאשר להיות כאן.

 

אז לא לכעוס אם לא מגיב, אני פשוט לא כאן יותר.

לפני 4 שנים. 26 במרץ 2020 בשעה 11:52

צריך זין בגודל ממוצע... נגיד 18 סמ אורך, ואולי בערך 4.5 סמ רוחב, צריך שהוא יהיה ממש קשה, צריך עמידות של שעות, צריך ידע של איך לנגן בגוף שלך, והכי צריך זה ראש סוטה.

צריך לדעת שאת יכולה לנשום כשכול זה קורה גם כשהעיניים שלך מתגלגלות לאחור. גם כשאת חושבת שאת תכף מתה, גם כשאת עם פרצוף מופתע מזה שאת משפריצה.

כשאני בתוכך, אני תמיד אגיע לנקודות שצריך להגיע, כאילו לזין שלי יש GPS פנימי, הלחץ של הוריד שלי או של העטרת, יהיה על האזור שבולט בתוכך, בחלק שקרוב לבטן שלך, מבפנים.

את תרגישי את הזין שלי מארגן לך את האיברים הפנימיים, אולי פעם הוא אפילו ירגיש כאילו הוא תכף יצא לך מהפה, ואת, את פשוט תחזיקי חזק בסדינים ותדחפי את עצמך אלי, כי אין משהו שיעצור אותך.

את גם תרגישי לחץ על המחיצה הדקה בין החור של התחת שלך לכוס שלך.

יהיה שלב שהאגרוף שלי יהיה בתוכף, כולו, ואז אולי גם מוצץ לך את הדגדגן במקביל.

כל זה עוד לפני האנאלי, כל זה בלי פירוט של המשחק מקדים, כל זה בלי לספור לך גמירות, ובלי להזכיר לך את הרגעים שאני מכאיב לך בהם, ומוצאים אותך מאיזון. את כל אלה נשאיר לפוסט הבא.

אבל יש רגע אחד שכן צריך להזכיר לך.

כשאת יושבת עלי עם הגב לכיוון הפנים שלי, המגיק וונד על הדגדגן שלך, אני מחזיק לך את היד, ומושך אותך אלי ברגע של הגמירה שלך, הזין שלי ננעץ עמוק בתוכך, את משופדת.

העולם מת.

רוצה?

לפני 4 שנים. 8 בפברואר 2020 בשעה 13:24

כשאתה לומד שאתה במקום אחר מהיכן שחשבת.

קשרים שאתה צריך לפרום ולא רוצה.

כשאתה מבין שאתה בעצם לבד.

 

אז כולי מלא עצבים עכשיו... ואני אפילו לא יכול להסביר כאן למה...

הדם שלי רותח.. ובצדק!

 

בטח אמחק את זה תכף.

 

לפני 5 שנים. 28 בנובמבר 2018 בשעה 23:10

 

 

ואז אני רוצה ללמד אותך לחפש את שלי.

 

תברחי!

לפני 5 שנים. 19 בנובמבר 2018 בשעה 6:46

 

 

לפרפרים שלי יש עונות... 

יש ימים של גשם שגורמים להם לצאת.

יש ימים שאלכוהול מוציא אותם החוצה.

לפעמים זה קליפה של בצל... לפעמים זה רוכסן פתוח...

לפעמים זה רק הצורך של הצד השני או הפרפרים שלהן... לפעמים זה רק יללה של חתולה...

 

יש פעמים שאפשר לשמוע את משק הכנפיים.

ויש פעמים שאפשר להרגיש את הגוף קצת מתרומם מהרצפה בגללם.

 

יש את הפעמים שהכל אומר לך שזה לא נכון. לא נכון לה, לא נכון לך.

הכל לא מתאים. הגיל, המראה, הסטאטוס, והרשימה ארוכה.

 

ואז הפרפרים כל כך שקטים שאפשר רק לחוש דגדוג קטן בפנים שם.

ואת הדיגדוג הזה אי אפשר לנצח, עליו אי אפשר להתגבר.

הוא זה שחודר הכי עמוק.

 

 

לפני 5 שנים. 17 בנובמבר 2018 בשעה 19:43

 

 אבל  אז הבנתי שזה לא לוקח לי 6 שעות לקרוא ספר טוב ולנוח אף פעם לא היה הסגנון שלי.

מחר אולי זה יום חדש, רק שאותי תמיד יותר עניין הלילה.

אז מזגתי לעצמי עוד כוסית של רעל ישן, תהיתי כמה אחורה קוראים אותי כאן, אם זה כמו בגוגול, שרק הדף הראשון חשוב, או שיש כאלו שמשקיעות, ועוברות על כל מה שכתבתי, לומדות אותי, או שנשים היום הן קצת כמו גברים של פעם, קודם נבדוק אחר כך נלמד...

 

לא בטוח מה אני אוהב יותר.

 

אבל בטוח שאני בעד תמיכה מברלין בבייחוד בכל הדברים שאני חומד.

 

לפני 6 שנים. 29 ביוני 2018 בשעה 14:58

הבחורות בצהוב "אני צריכה שתהייה גדול ותכאיב לי", או בשחור שגומר בכל מבט.

 

כל כך הרבה פטמות, שלפעמים אני בטוח שההוא שם למעלה ברא את השמש במיוחד לפארקים של ברלין.

 

זה כמו לזרוק ילד בחנות ממתקים. 

 

בסוף תמיד כואבות לי השיניים.

 

 

לפני 6 שנים. 9 באפריל 2018 בשעה 20:48

 

 

אני לא יכול לנצל אותך, כי נשאר אחר כך טעם מר ועצוב של אכזבה.

אני לא יכול לנצל אותך, כי עשו את זה כבר לפני רבים ורעים ממני, ואני לא כמוהם.

אני לא יכול לנצל אותך. כי אני רואה אותך מבעד לכל ההצגות, כאדם חיובי עם רגשות ולב שצריך התחשבות.

אני לא יכול לנצל אותך. כי אין בי את היכולת לעשות איתך עסקאות רעות שאת רק מפסידה בהן.

אני לא יכול לנצל אותך. כי אנחנו לא שם, במקום האינטימי הזה שזיון סוחף וכואב, הופך לריקוד של הלב.

 

וזה ממש מעציב אותי, כי הגוף שלי מאוד רוצה.

 

אני רוצה את הטעם המתוק הזה של עוד, אצלך וגם אצלי, אני רוצה להיות זה שגורם לך להרגיש טובה יותר כשאת נותנת לי ומקבלת ממני, אני רוצה להרגיש נכון בתוכי לגבי הדברים שקורים ביננו, אני רוצה שגם את תרוויחי, ואני רוצה את הלב שלי רוקד גם.

 

אז נשאר לבד בינתיים.

 

לפני 6 שנים. 5 באפריל 2018 בשעה 9:19

 

זה בסדר להיות לבד!

לפחות ככה אני אומר לעצמי כל פעם שאני לא מוצא את הכוח לאהבה.

רק מה, זה חתיכת מאבק בין הצרכים של הגוף, הסערות שגועשות בתוכי כמו מפלצות בלב ים לבין קול ההיגיון שפתאום נשמע חלש ורחוק כל כך.

 

זה בסדר להיות לבד.

לפחות ככה אני אומר לעצמי כל פעם שאני...

כי אסור להכניס פיל לחנות חרסינה, והלב של האישה הקשוחה ביותר עדין יותר מכנף של פרפר צעיר שמשאיר לך ביד אבקה לבנה.

וגם הלב שלי כבר מפחד, ואת הכנפיים השלתי מזמן כמו במהלך הפוך של הפיכה מפרפר לתולעת.

 

זה בסדר להיות לבד,

לפחות ככה אני אומר לעצמי.

אחרי מפגש לא מוצלח, או אחרי אחד שכן הצליח אבל הבהיל. או אחד שלא הייתי בו בכלל.

הקו הדק הזה שבו אתה לא בטוח אם אתה רוצה לנשק, אם הנשיקה שלך תזיק או תחבר.

ואתה יכול להיות בחניון ליד רכב, ביער מוכר, בחדר זר או סתם בתוך חלום בצבע השמיים.

 

זה בסדר להיות לבד

לפחות..

אבל הגוף מתחיל להשמיע קול, איזה מילמול כזה שמבעבע ואומר לך בעדינות ונחישות שאתה תחזור. ועכשיו.

והראש מבקש לעבוד, לחדור לתוכך ולהכיר אותך, אברים אחרים גם עומדים בתור.

 

זה בסדר להיות לבד?

אני כבר לא בטוח...

 

 

לפני 6 שנים. 31 במרץ 2018 בשעה 21:12

 

 

כשבכול חדירה לא משנה בכלל כמה רטוב, אתה אפילו לא שם לב שאתה שובר דברים שם בפנים.

כשכל החושים שלך מתחדדים, אתה שומע את הדם שלך דופק בקצב של ארנב.

 

 

זה יכול לקרות רק כשאתה באמת פצוע, כשמשהו חדר לך ללב ועושה לך שריטות שם.

 

ואני כבר כל כך הרבה זמן לא הייתי שם.

הכל רק כמעט, וכל פעם יש משהו אחר שהורס את זה, חיפזון, מרחק, פערים, והרשימה ארוכה. 

 

הגוף שלי כועס עלי ובצדק...

הלב שלי כבר נרדם...

 

אסור לי להתייאש!

רק שלא אקבר בעולם של שיגרה.

עולם הוגן ומהוגן... ברררר....

 

בחילה וצמרמורת.