כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

לך תאמין שנתנו לזה מקום ברדיו התמים של אז. בMTV, בעידן שאולי לא באמת רצו להבין מה המילים אומרות.

אתם מכירים את זה שלזין שלך נמאס כבר מהיד שלך, הם כבר ניכנסו לשיגרה מעייפת ועכשיו הם כאילו נשואים 20 שנה...

אולי איבדתי את הקסם שלי, אולי נמאס לי להתפשר.

אולי הקטע הזה שאני צריך להיות בטוח, וגם להרגיש, מקלקל לי.

בכל מקרה, לפני שמגיע למצב גבינה צהובה, צריך עזרה כאן.

ולא משנה מי קובע מה ואצל מי השליטה.

תמיד צריך שהרצונות ינהלו דיאלוג.

הגוף גם.

המקום הכי מסוכן לך.

נגיעה אחת קטנה, כמו ליטוף של רוח, או חיבוק לבן.

וחומות נופלות, עקרונות נעלמים, והאש שלך טורפת את ההיגיון.

מה שאת לא יודעת, שזה גם המקום הכי מסוכן לי.

הדרך ללב שלך תמיד עוברת בצד שמאל אצלי בחזה.

גם אצלי החומות נמסות, העקרונות צוחקים עלי, והאש, אוי האש.

מזל שיש את הזמן, הוא תמיד יודע לתת לי רגע נוסף לחשוב.

רגע נוסף לפחד. 

לפעמים גם אני מתאבן.

וזה תמיד קורה לי כשיש מולי משהו רציני שוב.

אולי זה הפחד של הלב שלמוד שברים מהעבר.

אולי זה המוח שלרגע לוקח פיקוד.

לפעמים גם אני משתבלל.

זה תמיד קורה לי כשכואב לי.

ואולי זה כשאני חלש בגוף או בנפש.

אולי זה חוסר יכולת לבקש עזרה.

לפעמים גם אני טועה.

בעצם לא לפעמים, אני גבר, אני טועה הרבה.

רק שאני לא מודה בזה.

די כבר, אתם מזיינות את עצמכן, אם הקמפיין הזה יצליח, אתן תקבלו גברים מסורסים, גברים שאתן לא אוהבות.

די כבר, נכון שצריך להתקדם, ופעם בכלל היו קונים נשים, רק מה התקדמנו ו....היום זה בחינם, ואני לא ממש בטוח שהשתפר מצבכן.

די, כולנו קצת #גם אני, כולנו קצת חזירים, זונות, נסיכות, כלבים, רעבים, מנומסים, רעים ומה לא.

די כבר, אתן לא רוצות אותנו אחרת.

הדבר הכי חשוב לזכור במאבק זה שלפעמים משיגים את מה שמבקשים, אז לדוגמא יש היום שיווין זכויות, ואתן לא רק סוחבות את ההריון, יולדות ומטפלות בילדים, אתן גם יוצאות לעבודה, ונדרשות לשלם חצי במסעדות, והגבר שלכן כבר לא לוקח אותן כמו האדם הקדמון, הכל יותר עדין, לא בטוח שהעסקה השתלמה לכן.

אני אסייג נקודה אחת, והיא חשובה, ברור שכל דבר מצריך הסכמה, וכשלא הסכמתן, אז יש משטרה, וטוב שכך, אבל שם זה הגבול, הגבול היחיד שאתן באמת צריכות, כל השאר מותר ורצוי!

ה#גם אני, מוביל למקום רע, מקום של חיזור מפוקח, מקום של גברים שמפחדים, מקום של נשים עם שפם.

ושתדעו מראש, שלא יהיה לכן אפילו ספק קל, אין משהו שיכול לעצור את מה שהגוף והנפש רוצים, אפילו ההיגיון והשכל הישר יפסידו במלחמה הזאת.

גם אתן מפסידות. ולא באמת משנה מה התוצאה תהייה.

אז יש אצלי תקלה, משהו שחשבתי שהגיל שלי כבר יתקן את זה אצלי, אבל לא עבד, ההורמונים משתוללים בתוכי כאילו הייתי חייל קרבי לפני רגילה, אני צריך כמו כדור ויאגרה, רק הפוך.

עדיין יש בי צורך פנימי, גופני, לטרוף, לחדור, לקחת, רעב של זאב מוטרף, הלשון רטובה, השיניים מחודדות. והלב, הלב חייב להתערב, אפילו שהוא סתם שביר ועדין, תמיד הוא משלם בסוף את המחיר.

מלבד במקרים שבהן אני מתפשר.

אבל אז כואב לי יותר.

אני ובעלי חיים לא תמיד מסתדרים, גם אני ובני אדם לא תמיד מסתדרים.

ובכל זאת יש משהו מאוד מספק בלראות איך הכלבה מקשקשת בזנב שלה.

כאילו כל העולם אינו שם ומספיק לה שהצליחה לספק אותך.

אושר שאין לו תחליף. 

גם לי.

אפשר לתת סיבות ותירוצים למה לא.

להזהיר אותך להתרחק.

לספור כל רגע רע, כל אירוע מזיק.

ואפשר גם להגיד את האמת.

שליד כל עמק נמוך וחשוך שהגעת איתו היה גם הר ענק עם קרח בקצה.

ושאת לא באמת רוצה חיים רגילים.

ועכשיו כשעשית את זה, בדיוק עכשיו, ברגע הזה אבקש ממך להבין מה בדיוק עשית.

בדקת את החיים בצורה הכי נרקיסיסטית בעצמך.

איך הוא משפיע עלייך, לאן הוא לקח אותך, האם זה טוב לך.

ו... שכחת שלא משנה כמה הצד שמולך נרקיסיסט.

הוא גם אדם, גם לו מגיע אהבה, ומה שאת עושה משפיע עליו גם, לוקח אותו גם מזיק או עוזר לו גם,

כשהוא איתך...

משהו באהבה העצמית שלו מאפשר לך לתת לו את כולך באמת, כי הוא יכול לקחת.

ואין רגע שבו את מרגישה מושלמת יותר, עבורו.

ואותה אהבה עצמית כל כך מגבילה אותו.

הוא לא יכול שלא לקחת אותך.

אז אם היית שם פעם את כבר יודעת.

אין דבר יותר מושלם מאהבה ותשוקה של נרקיסיסט.

עם הכאב את תסתדרי כבר.

לא?

הגוף היה כל כך קרוב שאפשר להרגיש את הדופק האחד של השניה.

זה כל כך אסור, ועדין זה הדבר הכי נכון, העולם כולו נוצר לרגעים כאלה.

היד נשלחת למנעול. רעש של נעילה. וזהו.
ועכשיו העולם החיצון נשאר בחוץ, עכשיו אין יותר הגיון, אין יותר מוסר.

זאת התחלה של דרך שהייתה קבורה בתוכך.
דרך של גילויים עצמיים, קליפות שנושרות, וסיפור כואב כל כך.

וככל שהדרך ארוכה יותר, את תרדי נמוך יותר בסולם אחד, ואת הסולם השני תזרקי בכלל.
כי מי צריך סולם כשסוף סוף יש לך כנפיים לעוף.

את תזחלי על הרצפה הקרה, תתחנני, את תתחברי לעצמך, אלי כמו שאפילו החלומות שלך לא גילו לך שאפשר.
כל פינה בגוף שלך, תשומש, הנפש גם.

הכל התחיל עוד קודם, במבט, והיו שלבים שידעת ממש שזה יקרה.
אבל לא הבנת למה סגרת את הדלת מאחורייך כשהתבקשת, את לא יודעת איך מצאת את עצמך מוצצת כבר שם באותו אירוע.

את לא מבינה איך התחת שלך חולל, ואיך פתאום הסתדר לך שעכשיו מותר שיהיה יותר מגבר אחד.
את לא מבינה איך חיית לפני זה, איך חיית בתוך זה, ולא מבינה איך חיה עכשיו.

כי לא משנה כמה כואב היה...

כשהכול נגמר זה כואב יותר...