הגוף היה כל כך קרוב שאפשר להרגיש את הדופק האחד של השניה.
זה כל כך אסור, ועדין זה הדבר הכי נכון, העולם כולו נוצר לרגעים כאלה.
היד נשלחת למנעול. רעש של נעילה. וזהו.
ועכשיו העולם החיצון נשאר בחוץ, עכשיו אין יותר הגיון, אין יותר מוסר.
זאת התחלה של דרך שהייתה קבורה בתוכך.
דרך של גילויים עצמיים, קליפות שנושרות, וסיפור כואב כל כך.
וככל שהדרך ארוכה יותר, את תרדי נמוך יותר בסולם אחד, ואת הסולם השני תזרקי בכלל.
כי מי צריך סולם כשסוף סוף יש לך כנפיים לעוף.
את תזחלי על הרצפה הקרה, תתחנני, את תתחברי לעצמך, אלי כמו שאפילו החלומות שלך לא גילו לך שאפשר.
כל פינה בגוף שלך, תשומש, הנפש גם.
הכל התחיל עוד קודם, במבט, והיו שלבים שידעת ממש שזה יקרה.
אבל לא הבנת למה סגרת את הדלת מאחורייך כשהתבקשת, את לא יודעת איך מצאת את עצמך מוצצת כבר שם באותו אירוע.
את לא מבינה איך התחת שלך חולל, ואיך פתאום הסתדר לך שעכשיו מותר שיהיה יותר מגבר אחד.
את לא מבינה איך חיית לפני זה, איך חיית בתוך זה, ולא מבינה איך חיה עכשיו.
כי לא משנה כמה כואב היה...
כשהכול נגמר זה כואב יותר...