משהו בתוכי צועק חזק, שאני רוצה יותר. שמגיע לי עוד.
קל לי הכול.
ואני לא נותן לזה ערך הוגן.
לפעמים אני סתם משתבלל, נעלם קצת.
ולפעמים משהו בוער בתוכי לחיות את הטירוף שוב.
אני רוצה.
אני צריך.
מגיע לי.
ואז שוב, ויותר.
יש את הרגע אחרי הגמירה כשהגוף עדיין רץ מהר, אבל משהו בתוכי נושם שוב. כמעט שבע, ואז כמה שניות אחר כך, זה שוב מתעורר בי הרעב, תקלה.
ואני שוב רוצה, שוב צריך, שוב מגיע לי. ופעם צריך יותר.
עד שאני מגיע למקום שאני עצוב בו. וכל מה שאני רוצה אז זה לעצור, ולהבין מה קרה, למה אני כזה.
ואיך הגעתי לכאן.
קל לי הכול.
אבל במקום לנצל את זה בצורה הוגנת, אני רק מנצל את זה.
פתאום אני הכי מבין את המשפט שלי מפעם "בדידות זה לא שאלה של כמה אנשים יש סביבך"
ו"המון סקס זה לפעמים פחות מבלי סקס"
התקלה זה שאני כל כך רוצה לתת לחום של הגוף להשכיח לי את המציאות.
לקנות אהבה בסקס.
אז אני מגיע עם כישורים של אמן, מזוודה מלאה בצעצועים, וראש סוטה.
אני קורא כל נשימה שלך, כל פעימה, כל רטט.
אני מרגיש מה את אוהבת ומה לא.
ואני נותן לך בדיוק את זה. ואז קצת יותר.
משחד אותך בגמירות.
עד שאני מבין כמה זה רע ונצלני.
ואז אני בורח.
