לא נפגשנו אף פעם, אבל במבט הראשון אנחנו שנינו יודעים שמשהו הולך לקרות כאן.
אני לא שואל אותך לשמך, גם לא מחפש להבין כלום.
בחוץ השמיים זועמים על הלכלוך ברחובות ומחליטים לעשות שינוי רטוב.
אני מזמין מהבריסטה את הרעל שלי קצר וחזק, והעיניים שלי לא יורדות ממך.
אנחנו לא מחייכים, רק אומדים את הנזק.
ועם הברק הראשון אני מוריד את המעיל שלי ומסמן לך עם העיניים לכיוון הדלת.
לפעמים התקשורת הכי טובה היא בכלל בלי מילים, אז את מורידה את שלך גם, ויוצאת אחרי.
הגשם משתולל אבל למי אכפת בכלל.
רחוב אחד הצידה, וזאת כבר סמטה ירושלמית ערומה, את הולכת לצידי.
אנחנו לא מדברים אבל הרעם ברקע חודר לנו לעצמות מבעד לקור ואומר כבר הכול.
את הנשיקה הראשונה אנחנו עושים באמצע הסמטה, אני לא מצליח להיות עדין.
אז אני מצמיד אותך לקיר, ושנינו רטובים כל כך אז מתעלמים מזה שהמרזב ממש זועם עלינו את כל המים שבגג.
אני לא צריך להפשיט אותך, רק מפשיל לך את התחתון הצידה.
את מחבקת אותי עם הרגלים ואנחנו מפקירים את הגב שלך לקור של האבן הירושלמית.
החדירה שלי אלייך היא חדה ומהירה, אני מרגיש אותך נושמת אחרת עכשיו.
והיד שלי לא מתאפקת אפילו שזה הרבה יותר כואב בפטמה כשקר.
העולם והגשם נלחמים בנו, אבל אף אחד לא יכול עכשיו לנצח את החום שבתוכך או את הזעם שחודר אלייך ממני.
עכשיו את עם הפנים לקיר, מתכופפת, אני מאחרייך, הראש שלך נחבט בקיר שוב ושוב.
אני והמרזב לא מרחמים היום, אז רטוב לך, ואת מגלה שהגמירה שלך מטיילת לך בכול הגוף מטפסת לתוכך ומשתלטת עלייך.
על הרצפה יש בדל סיגריה רטוב שזז, ואת שומעת את הנקישות של הגוף שלי בתוכך עד שהעולם נעלם, ואת קורסת ומחבקת את השלולית.
אז את גם מגלה שהרטוב על הלחיים שלך זה לא גשם, ושזונה זאת לא קללה.
תחילתה של התמכרות, את רק לא בטוחה אם צריך לשנוא אותי או להודות לי עכשיו.
אנחנו חוזרים לקפה רטובים כל כך.
אני פותח לך את הדלת, והעיניים של כולם יורים עלינו דממה.
ורק סיל ברקע צועק פתאום CRAZY
וירושלים של הגשם מסכימה איתו ומקנאת בקצב לב שלנו.
