אני צריך שהחגים האלה יגמרו כבר, די עם כל כך הרבה אנשים שסביבי, די עם להיות נורמאלי, די עם להתאים למסגרות, החגים האלה יצרו אצלי מלחמה פנימית, זרמים וסערה של חלומות וצרכים, ואני אפילו מודה בחצי פה שאני קצת מרחם על זאת שאפגוש בקרוב, אני עוד לא יודע מי היא, אבל אני יודע כמה אנרגיה אצורה בתוכי, כמה אני צריך להוציא, ויתכן שזה לא ממש הוגן, וכן, היא תאהב את זה ואותי, כי ככה העולם, לא מקום הוגן, למזלי.
אגב, יש לי את התקלה הזאת של חיבה מיוחדת לכאלה שכבר חיבבתי פעם, מיחזור שכזה, כשאנחנו שנינו כבר יודעים את כללי המשחק, כבר עשינו טעויות בעבר, אנחנו נעשה אותם שוב, אבל שיזדיין העולם. מותר לנו.
ומצד שני יש את האת הפרפרים האלה של הפגישה הראשונה, כשאני יכול להריח את הפחד שלך, לנשום את הפרומונים שבאוויר, ולדעת שכל הדברים הטובים והרעים שיקרו, הם רק שלי ושלך.
היום אני יודע דבר אחד, החג תכף יגמר, ואני צריך להרגיש את הרטיבות הזאת שיש בך כשהאצבעות שלי חודרות מבעד לשיער שלך, עד לקרקפת ואוחזות אותך, אני צריך את הטעם שלך כשהיד שלי סביב הגרון שלך, לופטת את החיים שלך, אני צריך את הרעד הבלתי נשלט שקורה לך כשאת גומרת, ואת כמה את מוכנה להיות שלי, עבורי, כמה את רוצה להיות.
אז עכשיו אני מקנא בעצמי בגללך.