היום של הציד החל.
והלשון שלי תמיד תהייה הראשונה שתפלס לי את הדרך אלייך, לתוכך.
עם הלשון אני אטעם לך את המחשבות והרגשות, ואת יודעת שאין בזה שום דבר פיסי עדיין.
עם הלשון אני אחבק אותך כשאת לא מוכנה ואלמד את פעימות הלב שלך.
ואין משהו שאת צריכה יותר.
אני שוב יוצא לציד.
ואני יודע שאני אוהב אותך כבר, אפילו שעוד לא הכרנו.
הפרומונים משתוללים אצלי בגוף ואני מרגיש את החדירה הראשונה שלי אלייך.
אני רואה ברוחי את השערות הקטנות והשקופות שלך נכנעות לרגע שאני מלטף אותך בו.
קצוות העצבים שלי באצבעות מרגישות את העור שלך, ואת הורידים שלך מתחתיו.
ואין מקום מסוכן יותר משדה הציד.
הקרקפת שלך קלועה בין האצבעות שלי, וכלי הזין שלי מוביל את הדרך.
אבל בצד שמאל נפער בור ענק, ואפשר לראות שם שברים אדומים פועמים.
אני תמיד חוזר פצוע.
אבל אני אף פעם לא לוקח איתי תרופה, או קונה ביטוח.
הפציעות של הציד מגיעות עם צלקות של אהבה, שבלעדייה לא שווה כלום.
אז אני יודע שהן כמו גלימה שחורה ישנה למודת דיונים בבית משפט עם פיאה לבנה.
או כמו עור מחוספס מסיגריות וזיפו שעובד רק עבורי לחיים במערבון ישן, שניה לפני שהיריות מתחילות.
או שזה כמו להזמין גולדסטאר כי זה מה שהייתה שותה פעם.
אני שוב יוצא לציד.