כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

בלי לתכנן כלום, סתם לרדת.

לרדת למרכז כשאין לי מושג מה אני הולך לעשות שם.

אולי אני אשב מול הים קצת. על איזה מזח, ואראה אנשים רגילים אוחזים ידיים ומחייכים אהבה משעממת.

אולי אני אמצא נוף מאיזה מגדל, של תקווה ושקיעה.

אולי אני אגיע למישהי חדשה, כדי להרגיש שוב פרפרים בבטן, ולהוציא את השדים ואת כל המחשבות.

אולי בכלל מישהי ישנה שלא יודעת שהיא צריכה אותי עדיין.

אולי אני צריך לחזור למקום הטבעי שלי עם הרעל הישן מול ברמנית דקיקה שצריכה להיגמל מחסה.

אולי בכלל הכי שווה לי לעלות על מטוס לאיטליה לנקות את הראש קצת.

אני שואל את עצמי אם נכון לי לתת לחום של הגוף להשכיח את הקור שבלב.

או שאני צריך להיגמל מהרעב הזה שלוקח אותי כל פעם לטירוף אחר.

בכל מקרה, נראה לי שאני מוכן להקשיב סוף סוף, להצעות.

גם לשולטים יש נקודות שהם לא יודעים מה לעשות.

בייחוד עם עצמם...