בימים של חליפה, חולצה מכופתרת עניבה וחפתים.
ללילות תמיד יש הרבה יותר מקום להפתיע.
אני זוכר את הימים של ה501 קרוע וטי לבן, אני זוכר את הימים של הקסדה והריח של הדלק.
אני זוכר את הימים שהכל היה כל כך תמים ובתולי, לנשים היה ריח של ילדות שמפחדות. וטעם טרי.
אני זוכר את מטאליקה, את קווין ואת דוכין וגם זוכר את ההתרגשות של הנשיקה הראשונה.
אני זוכר את עצמי סופר שקלים לבירה, ומטבעות לדלק.
ואני לפעמים מתגעגע.
רק מה, נוח לי ככה היום.
נוח לי עם המסכה הזאת, של החפתים וכסאות עור ברכב, נוח לי עם הכרטיסים בארנק ועם רעל ישן סינגל מאלט.
נוח לי עם הזנות והטעם. ואפילו בגרתי להבין שאת הנשים שלי אני לא רוצה בתולות יותר.
אבל יש דברים שאי אפשר לשנות.
הדם זז אחרת בגוף כשיש שיר מאז, את הרגושים של הכביש מחליפים בריגושים אחרים כי פעם חיה תמיד חיה, והלב, הלב תמיד פועם כמו אז כשמישהי חודרת לך לתוכו.
אני אני מחפש את המקום הזה שלי, שבו אני יכול לאבד את הזמן ואת עצמי, המקום שבו אני יכול לשחרר הכל, לתת לטירוף לזרום לי בגוף.
מצאתי כמה שערות לבנות על הבלורית שלי, אז מגיע לי משבר גיל 40, לא?
הבעיה היחידה עם זה, שנראה לי שאני חי במשבר הזה באדיקות לפחות מאז שאני זוכר את עצמי.
