אני לא צריך לבדוק את סף הכאב שלך, ספים אחרים הרבה יותר חשובים לי.
הכאב שלך לא קובע את הערך שלי אצלך, או אצלי.
הוא רק שם בצד, מלווה את הצורך של שנינו, לפעמים.
בפעם הראשונה שלי על רכב עתיר כוחות סוס, לחצתי על הגז קצת, להרגיש איך הרכב ואני נצמדים.
היו גם יותר מדי פעמים אחרות של ממש להשתולל, שהגוף כולו יזיע, שלא יהיה ספק אם אני יכול לשלוט בכל כוח סוס שם.
עשיתי כל כך הרבה דברים, היו מירוצים בכבישים מפותלים, מירוצים על כביש רטוב, מירוצים של להגיע ראשון, הכי רחוק שאת יכולה.
ולפעמים גם היום אני רוצה לדעת שיש שם את הקיק הזה, אז לרכב שלי תמיד יש המון כוחות סוס, ואני לוחץ קצת ברמזור.
אבל הפעם יש בו ריפודי עור נעימים, יש בו מערכות בטיחות, ואני עצמי כבר יודע שהחיים הם לא רק מירוץ מכוניות.
אין לי מה להוכיח.
לפחות לא לעצמי.
האמת שאף פעם לא הבנתי למה צריך לסמן, לכער, לפצוע, משהו יפה.
כאילו נפלתי לתוך תבנית שכזאת של ילד מתלהב מדי פעם, די לי עם זה.
הפסדתי כל כך הרבה רגעים של חיבה, מבטים של אהבה.
הכאב הוא חבר, שלי ושלך, רק חבר, נוכח כשאנחנו מזמינים אותו, והולך כשדי לנו בו, כשאנחנו רוצים לבד.
כשאדם לא נותן מקום לידו, לשמש לזרוח, אז הוא פשוט לבד בחשכה.
החשכה נוחה לי, אבל לא מספיקה לי יותר.
אז מהמקום הזה שבו אין כבר מה להוכיח, במקום הכי נכון לי במירוץ של החיים.
אני יודע שהייתי שם כבר, עשיתי את זה מזמן, ונמאס לי.
אני רוצה דברים אחרת היום.
