היה לו פרצוף יפהפה ונשיקות ארוכות שנותנות תחושה של התמזגות וריחוף.
ואני יש לי חולשה לגברים יפים ונשיקות טובות. מה אני אעשה, אני רק בן אדם.
יום אחד סידרתי את המיטה ומצאתי את כל התחתונים האבודים שלי מתחת לכרית שלו.
"מה זה?"
"אתה מריח אותם כאילו?"
לקח לו כמה שניות להגיב, כאילו הוא שוקל להמציא חירטוט או תירוץ ומבין שהוא לא יכול לצאת מזה.
"כן"
למה לא ביקשת פשוט?
"לא יודע."
הוא חייך חיוך נבוך ונראה כמו ילד שתפסו אותו עושה משהו שאסור.
באותו רגע פיתחתי אליו היקשרות קטנה. מי לא הייתה מוקסמת מזה?
כשהכרנו הוא היה שבור ומבולבל אחרי 10 שנות נישואין די מעפנות.
הייתי צוחקת איתו שאני המשיח והרנסנס של חיי המין שלו.
נו בלי להחמיא לי מדי, לא שזה היה קשה, בכל זאת אני סוטה ואוהבת משחקים
והבנאדם לא הזדיין כמעט עשור, וגם אם כן, זה היה טקס קבוע. פעם בתקופה. על הספה. בדוגי. עם בגדים. בשקט, שהילדים לא יתעוררו. למשך עשר דקות (לא שזה רע)
הוא העריץ אותי ולתקופה זה באמת היה נחמד.
באיזשהו רגע מכונן מצאתי את עצמי בסלון שלו, מקפלת לילדים שלו את הכביסה ולא בדיוק בפעם הראשונה.
תקועה בין מטלות החיים המשמימות שלו ויעוץ יום יומי מצדי על איך כדאי לו להתנהל עם הילדים.
כי הוא היה אבא קוקסינל שלא ידע לשים גבולות ואני מורה וגננת עם 16 שנות וותק.
חטפתי התקף חרדה בעודי מחזיקה את המכנסיים הקטנים האפורים, מלאי הכדוריות בידיים שלי.(אני שונאת כדוריות)
אמרתי, אני מתה עלייך אבל אני לא רוצה לקפל כביסה של ילדים שהם לא שלי.
אני לא רוצה חיים שהם רק רשימת מטלות.
אני לא רוצה שישימו אותי במשבצת של פעמיים-שלוש פעמים בשבוע, כשאתה לא עם הילדים.
אם אתה לא יכול לצאת איתי להרפתקאות, זה לא יעבוד.
הוא אמר שאני חיה בסרט ואם וכשיהיו לי ילדים אני אבין.
אמרתי, אולי, כנראה, יכול להיות. אבל עכשיו אין לי.
וקניתי כרטיס לקולומביה.
