טלפון לאחותי.
אני- איך היה לך בתיכון?
אחות- אה? אני יודעת? רגיל.
אני- מה זה רגיל?
אחות- מה זה משנה?
אני- סתם. סקרנות.
אחות- היה...בסדר. לימודים, ים, זיונים, ואז פגשתי את רונן.
אני- כן אני יודעת אבל התיכון עצמו?
אחות- שיגעת אותי.
אני- מה עשיתי?
אחות- נו מה את רוצה ממני, הייתי פופלרית הרבה חברים הברזנו המון והייתי צריכה להשלים בגיל 25
אני- חחח, היה שווה את זה?
אחות- לא אחותי זה לא היה שווה את זה. צאי מהסרט שלך, איך נכנסת לזה?
אני- סתם.
אחות- שיט, אחיינית שלך במצב רוח נוראי היום. נדבר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מסנג'ר, חבר הכי טוב מאמריקה.
אני- אז? מה אתה חושב?
הוא- אני חושב....שעשינו יופי.
אני- כן אבל
הוא- אין אבל, את מתחרטת?
אני- מה פתאום, סקרנית.
הוא- למה? מבחינתינו זה לא קרה זוכרת? אבל מה נזכרת בתיכון עכשיו?
אני- סתם.
הוא- אפשר לחשוב, זוכרת את המסיבות סטודנטים שלנו? בגיל 18?
אני- חחח כן. היה ענק.
הוא- רואה?
אני- כן, אני מניחה.
הוא- בדיוק, בקיצור שמעי אם את כבר פה, אני עובד על משהו חדש, זורם לך מתמטיקה קצת?
אני- תן בי.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מגרדת את השאריות של המקרוני והגבינה ויושבת על הספה הסגולה שלי, ישיבה מזרחית.
אני יודעת שאמרת לי לא לחשוב על זה.
אני נשכבת אחורה, ונותנת למוזיקה לנגן בראשי.
נשענת על הכרית ומתכסה.
אבל בשבילך יש לי מקום מתחת לשמיכה, שתוכל לשכב לידי בלי כיסויים.
בלי כיסויים בכלל.
לילה טוב פופינס.
לפני 14 שנים. 23 בינואר 2010 בשעה 21:41
