השקפותיה של שפחה.

בוא ננסה משהו אחר..אני אכתוב...ואתם..אולי תאהבו ואולי לא.

בוא אספר לכם על כמה נקודות בחיים, שהוריי ואחותי הקפידו שאדע.

אמא:
יש משהו שתמיד הצחיק אותי אצל בני אדם.
הנטייה שלהם להיות תמיד צודקים
ואלו שמסכימים עם להיות גם לא צודק... בדרך כלל נחשבים כחלשים.

וככה יקירתי, ככה העולם שלנו מתנהל, החזקים צודקים החלשים לא. האם זה אומר שהחלשים טועים? לאו דווקא. אבל זה כן אומר שלהיות צודק משמע להיות חזק ..

אם תשאלי אותי? אל תרדפי אחרי הכוח יקירתי, להיות צודק זה נחמד, אל תוכיחי לאחרים את צדקתך, אם את צודקת...הם כבר יראו.
-----------------------------------------------------------------

אבא:
יש משהו שתמיד הצחיק אותי אצל בני אדם.
הנטייה של העצלנים להוכיח שהם יכולים יותר.
החרוצים בדרך כלל ימצאו עצמם באוניברסיטה בגיל מוקדם, ובגיל 30 יחזיקו לפחות שני תארים
האם זה אומר שהעולם בכף ידם? לאו דווקא. והם לא נחים החרוצים, הם עובדים ועובדים ולעולם לא נחים. האם זה אומר שהם מאושרים? לאו דווקא

אבל זה כן אומר שהם חרוצים. ואת יקירתי, את גם חרוצה וגם חכמה, ואת יודעת מה זה אומר?
זה אומר שיום יבוא ותסתכלי אחורה ותוכלי להגיד, שאת בגיל 30, היית חרוצה מספיק כדי לנוח, לנוח ולהיות מאושרת.

------------------------------------------------------------------


אחותי:
יש משהו שתמיד הצחיק אותי אצל בני אדם.
הנטייה שלהם לשכוח איך להראות, האם זה מסובך כל כך לעמוד מול המראה בבוקר ולסדר את השפיץ המזדיין שמנתר לכם מול הפרצוף? דוגרי לא.

אבל אחותי...בלי המכוערים האלו? איך אנחנו היינו יכולות להיות יפות?

---------------------------------------------------------------------------------------------

גדלתי עם המשפחה הטובה בעולם, לא מושלמת, אבל היא שלי, אחותי תמיד דאגה שארגיש טוב עם עצמי (אפילו שהיה לי את השפיץ שיער המזדיין הזה בבוקר)
אמא שלי תמיד דאגה שאזכור איך לצחוק.
ואבא שלי.....בזכותו יש לי מה שיש לי היום.

ואני יושבת בדירת קופסת הנעליים שלי בתל אביב, ומנסה לחשוב, אני יודעת שלכולנו יש אישיוס, אני יודעת שלכולנו קשה. גם לי קשה לעיתים, וגם לך...כן כן ...לך אתה זה שקורא את הפוסט שלי עכשיו, גם לך לפעמים קשה נכון?

ואז זה מתחיל להתחלק, אלו שנשענים, אלו שמהווים משענת, אלו ששותקים, ואלו שמתמוטטים.
שמעתם פעם על אפקט הדומינו? אפקט הדומינו שייך גם לקטגוריה זו, שימו לב.

העמיסו על המשענת עוד נשען, ועל הנשען, עוד נשען, ועוד אחד...לבסוף...כולם יפלו.
אפקט הדומינו.

ובחיי הייתה קיימת עוד אישה...והיא נהגה לומר,

תפסיקי לגעת באף שלך מארה, את לא יודעת שזה משדר חוסר ביטחון? וגם כאשר את לא בטוחה בעצמך חמדל'ה גם כאשר את לא יודעת מה את עושה, תעמידי פנים שכן! כל החיים האלו הצגה אחת גדולה.
כמו נשף גדול! אל תפסיקי לרקוד, אל תשכחי לחייך, תעמדי זקופה וישרה גם כאשר אין לך סיבה לעשות זאת.

היא הכינה לי עוד טוסט עם גבינת שמנת וסלמון והמשיכה לדבר.

את יודעת, יש אנשים בעולם הזה שלא יודעים להעריך אנשים אחרים, כמו השכנה ממול, רק רעש כל היום תאמיני לי.
אל תתני לאבא המשוגע שלך לגרום לך להאמין שהאוניברסיטה תלמד אותך משהו, היא רק סוגרת אותך בקופסא קטנה חמד'לה.

היא מוזגת לי מיץ תפוזים שסחטה בעצמה ומתיישבת לידי

את יודעת מתי באמת את חיה חמד'לה? את חיה...שאת מתעוררת בבוקר עם חיוך, בציפייה ליום הבא, האם הוא כולל אוניברסיטה? אולי. האם הוא כולל בן זוג? מי יודע האם היא כולל בגדים יפים? יתכן....אבל הוא תמיד כולל אותך. -את- קובעת איך יראו חייך לא אחרים חמד'לה.

ואני בטוחה חמדל'ה שתסתדרי יפה מאוד.

ואני הרמתי את הראש מהשולחן, מנגבת את הפה במפית ומסתכלת עליה "בטוח סבתא?" והיא חייכה, חיוך מאוזן לאוזן, הפרצטף העגול שכל כך הזכיר אותי, האף היהודי הטיפוסי שיושב גם עליי, עיניים בוהקות ונוצצות, היא חייכה.

"כן חמד'ל'ה, בטוח"


------------------------------

הלוואי שהיא הייתה יכולה לראות אותי היום.

סבתא ז"ל.
בדיוק לפני שנה.
אני מתגעגעת אלייך.