השקפותיה של שפחה.

אני חולה.
אני מצוננת ומתעטשת מכל דבר קטן, ובנוסף להכול אתמול נרדמתי על הספה שלי, יש לכם מושג איך קמתי?
הפסטה המסולסלת שלי על הארון צחקה עליי.

נרקבתי מול הטלויזיה היום והגעתי למסקנה מאוד ברורה, הטלויזיה פשוט ממיסה את המוח, פשוט כך.
כמה שטויות משדרים, אפילו ערוץ המדע משדר תוכניות על ניתוחים פלסטיים.
אז כיביתי את הטלויזיה, נאבקתי עם המחשב למציאת חיבור במשך שעה, ויתרתי והמשכתי לבצע את תהליך הסימביוזה שלי עם הספה.

אני לא ממש מתלוננת, אין כל כך על מה, תכלס אני מרגישה לא רע בכלל חוץ מהעיטוש המעצבן הזה.
זה בא עם המחלה נכון? כרטיס חופשי להתלוננות.
זה תמיד ככה, מי שחולה מרגיש שיש לו את הזכות להתלונן נכון?

אז....סוגרים את הפרויקט, ואני כרגע בבית, חולה לא חולה אני עדיין אהיה בבית, לפחות עד שהבוס יחלק עוד פרויקט, קצת זמן לסדר את הראש, ולהפיק לקחים, המון המון לקחים, וואו תקופה של לקחים אה?

היה לי סופש חביב במיוחד, המיילדום היה ארוע מיוחד, מחיאות כפיים לדיווה ודפי על הארוע.
המקסים היה מקסים כרגיל, מצפה למסיבה הבאה, אבל יותר מהכל...אני מצפה למסיבה כי זה כמה שעות...שאני לא חושבת על עבודה, שאף אחד לא חושב על עבודה, שפופינס מחבק אותי ומבחינתי אין מחר, ויכול להיות שזאת ראיה ילדותית, אז מה. אני אוהבת את הראיה הזאת.

כולנו היינו רוצים לעצור את הזמן בנקודה כזאת או אחרת של חיינו לא? ואז מגיעה תקופה שכל מה שנרצה זה להריץ את הזמן קדימה, מצחיק, כמה שזמן קובע הכל, זמן קובע מי אנחנו, מה עשינו, כמה עשינו, איך עשינו

אז אם הייתי מקפיאה כל רגע שהוא מחבק אותי ואני מרגישה שהכל טוב ויפה בעולם, לא הייתי יכולה להתענג על הרגע הבא אחריו לא?

וכן...אני יודעת שאני חופרת, אני, שאני חולה, אני מקבלת את הכרטיס חופי חודשי לחפירות, לא להתלוננות.

כבר יום שלישי, ניצלתם את הזמן השבוע?

שבוע נהדר חבריי הבדסמים.