השקפותיה של שפחה.

קראתי את המכתב שוב ושוב.
השעה 8:40 בבוקר, המשכתי את הלילה אז אני עדיין מסובבת מהשתייה, אמרתי שאני אפתח את המכתב רק שאני אחזור, כי וואלה לא בא לי לבאס את עצמי לפני.

ישבתי אחורה על הספה, מצמצתי, מחזיקה את הראש גם מהכאבים וגם מהחדשות, פתאום כל מה שהפריע לי לפני כן מתגמד ונראה כלא עקרוני ולא חשוב.

התקשרתי לאבא, כבר לילה והוא ישן " מה? מה קרה מותק? הכל בסדר" הוא שואל עם נטו דאגה , כי אני אפפעם לא מעירה אותו "הצלחתי" אני אומרת לו, והנה דמעה מתחילה להיווצר על הלחי "הצלחתי" אני אומרת לו שוב "שנייה אני מתקשר" אבא מחזיר לי תשובה כי זה נורא יקר שאני מתקשרת אליו.

אני משחקת עם השוליים של הדף עד שהטלפון צלצל "אבא, הצלחתי" אני כבר בוכה ואבא שלי אבוד " על מה את מדברת , אני ל אמבין אולי תרגעי , על מה את בוכה" אני מתחילה לצחוק , לצחוק בהיסטריה, עם הכאב ראש הקטן של השתייה.

האסימון נופל לו " אבל...חשבתי שהלך רע" הוא אומר ואני צוחקת "הכל הלך רע לאחרונה, כל כך רע שלא הצלחתי לראות שעשיתי את זה טוב!" אני צוחקת ועונה לו, כמה שניות של שקט והוא מצטרף אליי " בגיל 20!" הוא צורח כמעט

שנינו צוחקים בטלפון "אז מה עכשיו מתוקה?" הוא שואל , ואני מחייכת " עכשיו....עכשיו מתארגנים, יש לי עוד 3- 4 חודשים להתעכב"

הוא נקרע מצחוק " חשבתי שרצית לבוא לנוח" אני קמה מהספה ויוצאת למרפסת, יורד גשם ורועש אז אני נעמדת בכניסה של הדלת "תגיד אבא, מה עושים שכל החלומות מתגשמים?" אני שואלת ומצטרפת לריקוד הגשם עם הדמעות שלי

אבא שלי נרגע מהצחוק " תופרים חדשים?" הוא שואל עונה , אני מחייכת ומסתכלת על הכלב שלי "אנחנו עדיין עובדים עם קונטיננטל?" אני שואלת " כן , אבל הכלב יצטרך לבוא עם על אל, שיסע ללוס אנג'לס ישירות ונתפוס אותו משם." אבא עונה, חשב כבר על כל הפרטים " אני מתפתה להתפטר ולעשות כלום בחודשים הקרובים בארץ" אני מצהירה
"חבל על הכסף יפה שלי, תקני לך אוטו עם הכסף הזה " אני צוחקת , ממש צוחקת " השתגעת? אתה תקנה אוטו, אני רוצה את הטויוטה" הוא צוחק איתי.

שנינו נאנחים " הצלחת אה?" אני יושבת על הרצפה "כן אבא, הצלחתי"