השקפותיה של שפחה.

שהייתי בת 16 , הרגשתי בלתי מנוצחת, יכולה לעשות הכל, בלי פחד.
המרדף הגדול ביותר שלי היה המרדף אחרי האדרנלין, כל דבר שנשמע לי ממריץ, לקחתי על עצמי.

אני זוכרת את הקפיצה מהמזח ב11 בלילה, 23 קשר, צפונית חזקה, ואת ההתלהבות המטורפת שעברה דרכי שיצאתי מהזרמים של המזח וחתרתי לכיוון הגל, ואת הכאב הצורב מהחתכים על הרגליים.

אני זוכרת את היום שהחלטתי לטפס את הצוק הקטן באגם ליד הבית של אבא שלי בלי אבטחה, למרות שהצוק היה גבוה יותר ממה שמותר בלי אבטחה, אני גם זוכרת את הרגע המדויק שהחלקתי ואיבדתי דפיקת לב אחת או שתיים, ממש שניה לפני שתפסתי את האבן.

אני זוכרת את קרייטר לייק שזה למעשה הר געש שהפך למכתש והתמלא במי גשם שקופים צחים ונקיים, בדצמבר, שהקור הגיע לרמות על, עמדתי על הסלע ביחד עם החברים שרכשתי במסלול שם, והחלטתי לקפוץ, שלעולם לא תיהיה לי עוד הזדמנות, וקפצתי. אני זוכרת את ההרגשה של המים הקפואים, כאילו מישהו מצפה אותי בקרום קר, והיציאה לאויר שגורמת לקור להיות עז וחד יותר.

אני זוכרת את היום שאבא שלי אמר שאם אני אשקיע בלימודים , הוא מבטיח לתת לי לסוע לכל הפלגה שארצה.
אחרי הבחינה הראשונה יצאתי להפלגה לחיפה.
אני זוכרת שהשעה הייתה 12, הסטיק לייט נפל לים ואיבדנו כיוון, היבשה הייתה רחוקה והלילה היה שחור כמו פיח, היינו ספוגים במים, הקור היה כמעט בלתי אפשרי וצחקנו, שישה ילדים, ואחד מבוגר שהתנהג כמו ילד, צחקנו.
וב4 וחצי בבוקר, שסוף סוף הצלחנו להבחין בכיוון אחרי שהפלגנו בגבית כל הלילה , ורוח גבית היא מעיקה ברמות
ירדנו מהסירה במזח בחיפה, בזהירות שלא לגעת במים המטונפים, ואמבולנס כבר חיכה לנו.
אני זוכרת שצחקנו בדרך לבית חולים עם החובשים.

ועוד ימים אחרים, רבים, שעוברים לי בראש..
אתם יודעים מה אני לא זוכרת?

אני לא זוכרת מתי הפסקתי לרדוף אחרי האדרנלין
אני לא זוכרת מתי התחלתי לפחד כל כך מהחיים
אני לא זוכרת מתי הפסקתי להנות מההרגשה של החול בין האצבעות שלי
אני לא זוכרת מתי התחלתי לחשוב על כל דבר 7 פעמים
אני לא זוכרת מתי הספונטניות ברחה לי מן האצבעות ובמקומה יומנים ולו"זים נכנסו

ולא משנה כמה אני מנסה, כמה אני משחזרת, אני לא מצליחה להיזכר מתי כל זה נעלם, מתי....השתניתי כל כך.

-----
סוכנת הנסיעות שלי התקשרה "היי לך, כרטיס הלוך ושוב סאן פרנסיסקו נכון?" אני מחייכת "פתוח, כרטיס פתוח, או כיוון אחד" הסוכנת מתקתקת כמה דברים " אמריקאית נכון" אני מחייכת שוב " כןכן בלי סידורי ויזה ושטויות"
אחרי כמה רגעים של שקט " יש לי כרטיס ליולי, ה9 ליולי, אחלה שעות, טיסת לילה, מעבר של שעה, קונטיננטל, והטרמינל יארגן את הנסיעה של הכלב" אני בוהה בטלפון לכמה שניות " מצחיק, זה יום ההולדת שלי"
הסוכנת צוחקת " נו מושלם לא?" אני חושבת " לא, לא מושלם, מה עוד יש?"