השקפותיה של שפחה.

5 בבוקר, נרדמתי אתמול בשעה נורמלית אני חושבת שבשעה 2 כבר ישנתי, סוף סוף, אחרי אחלה ערב עם מוזיקה נהדרת, נרדמתי כמו גדולה, וב5 בבוקר אני מקבלת טלפון, וכמובן שעם השינה הקלה שלי כבר ככה, התעוררתי בצלצול השני, ועניתי בנהימה עצבנית, לא מסתכלת אפילו על מי התקשר.

מהצד השני של הקו זיהיתי את קולה של חברה שלי, שבביקור בארץ, שבכלל הייתה אמורה לעזוב כבר, הייתי בטוחה שהיא כבר בארצות הברית "מיקי, 5 בבוקר, מה קורה?" אני מנסה להוציא ממנה מידע כלשהו, היא בקושי מדברת ואני שומעת רעש סטטי, נובע מרוח או משהו "תגידי, איך יודעים שבחרנו נכון? את יודעת שעשינו מה שצריך ? וכל זה?" אוי ואבוי, הראש שלי מתפוצץ, היא העירה אותי בדיוק בזמן להרגיש את הצ'ייסרים והבירה "איפה את" אני שואלת אותה בטון שכבר ברור לשתינו שהנה אני קמה ומגיעה אליה, אני מכירה את מיקי, ומיקי לא נשמעת ככה.

"בים" היא עונה לי בקטע מסתורי והסבלנות שלי מתחילה להיגמר, אני מתרוממת מהמיטה ויורדת למטה מלבישה את עצמי בשתי עיניים סגורות "איזה חוף" היא נאנחת "החוף שלנו" אני עושה פרצוף לעצמי במראה עם המברשת שיניים, סעמק, עד לחוף הצוק עכשיו. טוב נעשה שילוב של מונית שירות וספיישל.

בדרך החוצה אני תופסת את שמיכת הטלוויזיה הסגולה שלי, מכבה את האורות , פותחת את המרפסת לכלב שיוכל לשבת שם שהשמש עולה,תופסת את הסיגריות ויאללה נו גם את הוודקה מהמקרר, נתפוס איזה רדבול בדרך, נועלת את הבית, ויוצאת, עדיין ישנה.

לקח לי כמעט חצי שעה להגיע לחוף המזדיין, לא היה כזה קשה למצוא אותה, במילא היה מעט מקומות שישבנו בחוף, אז אפילו להרים טלפון לא הייתי צריכה, השמיים כבר כמעט בהירים לחלוטין, פרשתי את השמיכה על החול לידה, ונשכבתי על הגב "סאפ" חייכתי אליה, רק שהיא סובבה את הראש וקלטתי שהעיניים שלה אדומות כמו פאקין ערפד ומהולות בדמעות כבדות הפסקתי לחייך "אוי ויי, מה למען השם קרה?" אני מסתכלת עליה בדאגה.

מיקי תמיד מחייכת, תמיד צוחקת, היא עצמאית, היא חזקה, היא פי שבע יותר חכמה ממני, היא יודעת לעשות הכול , הכול הכול, אז המצב הזה...הדאיג אותי, היא החזירה את המבט שלה אל הגלים , הסתובבתי והוצאתי את הוודקה והרדבול וכוס פלסטיק, כי אני לא יכולתי לשתות עוד שוט אחד אפילו, וזרקתי לכיוונה, היא רקחה לעצמה משקה, שניים, שלושה, בינתיים השמיים התחילו לעבור למצב בוקר מלא.

"עם כל הבחירות המשונות שעשינו, ואת יודעת, המסלול הזה שבחרנו, המסלול הזה שבחרתי, לעזוב, לעבוד, להקים את הכל..איך...איך את יודעת שבחרת נכון?" היא שואלת אותי, ואני כבר יכולה לשמוע שהאלכוהול משפיע " אני לא יודעת מיקי, אני באמת שלא יודעת, גם אני לא בטוחה בכלום" היא נשכבת אחורה ומחייכת " ולמה אני מרגישה שאני בסוף החיים שלי שאני בעצם בתחילתם?" אני מקשיבה לה...ומבינה...שאני מזדהה איתה , כל מילה שהיא אומרת..הגיונית לי , היא הוסיפה ואמרה " לא מקבלים סימן? מתי יודעים שמה שבחרת זה היה הדבר הנכון?" אני בוהה בשמיים, "אני לא חושבת שאי פעם נדע...אבל את יודעת...תמיד אמרתי שלעולם לא ארצה להביט אחורה ולהתחרט...את מתחרטת?" שאלתי אותה, והשאלה ריחפה באויר לכמה דקות.

"כן, אני מתחרטת על הכול, על העובדה שאני לבד בפסגה, ועל העובדה שכל המן חשבתי שאם אהיה הכי טובה אז יהיה לי הכי טוב, ואני מתחרטת על זה שעזבתי" שיט, בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע "אז תחזרי, תתחילי שוב, אנחנו צעירות בטירוף, ביג דיל, לכי לטייל, סעי להודו, תאילנד, וואטאבר, אל תשבי ותבכי על חלב שנשפך, הוא נשפך, זהו."

היא הסתובבה אליי " את לא אמורה להגיד כמה שהעבודה שלי מדהימה והמשכורת שלי בשמיים ויש לי הכול ואני כל כך צעירה ואסור לי לוותר על זה" נשפכתי מצחוק, התגלגלתי אפילו " ומה?? להישמע כמו חברים שלי? כמו אבא שלי?" הסתכלנו אחת על השנייה ונשפכנו מצחוק.

"נו, אז איך נדע? שבחרנו במסלול הנכון?" היא שוב שאלה אותי , משחקת עם החול, הרמתי כתפיים " לא יודעת?"
היא צחקה " אז מי יודע?" דחפתי אותה לכיוון הים " בואי לשחייה" היא הסתכלה עליי בגבה מורמת "אני חצי שיכורה" חייכתי " את תישארי בגובה ברכיים" היא גלגלה עיניים " אני אשב על הקצה בואי"

הורדתי את הבגדים והלכתי לתוך המים המוכרים, קופצת ראש כמה שיותר מוקדם להימנע מהקור, לא שחיתי יותר מדי רחוק, פשוט נהנתי מהמים , שחיתי לכיוון החוף ונשכבתי על הבטן מול מיקי, נותנת למים לגלוש על כפות רגליי, הרמתי את העיניים אליה " את יודעת מיק, אולי עשינו מה שעשינו, רק כדי להבין שזה בדיוק מה שאנחנו לא אמורות לעשות?
אולי עשינו את זה רק כדי שזה יתן דלת למשהו אחר?אולי עשינו את זה כדי שנעבוד בזה 3-4 שנים ונעבור למשהו אחר?
מה שלנו יש...זה את האפשרות לבחור, למרבית האנשים אין"

היא הסתכלה עליי " ממתי נהיית נבונה?" אני צוחקת " לא יודעת, בין השלב שעזבת ובשלבים שאני החלטתי לעזוב"
ישבנו ביחד על החוף עד שכבר הייתי חייבת ללכת , תפסנו מונית והורדתי אותה אצל דודה שלה והמשכתי הביתה.

נכנסתי לדירה, מדליקה את הדוד, מדווחת שהתחלתי יום עבודה, והטלפון צלצל.

"את יודעת שאני אוהבת אותך נכון?" היא פתחה את השיחה
"תגידי מיקי, זוכרת שטיילנו ביחד והתמכרנו לשיר קאנטרי הטיפשי הזה של מה שמה?"
"כן נו אמממ גרטשן ווילסון"
"כן!"
"נו מה עם זה?"
"סתם חשבתי על זה שמי שאמר שאלכוהול לא עוזר, ממש טעה"
"חחח הוא עוזר זמנית"
"תמיד ידענו להתאושש מהר."
"אז אני טסה מחר, זהו רשמית בלי לדחות"
"חוזרת?"
"כן...יש זמן לנסות את המסלול הזה, מי יודע, אולי שנה הבאה אני אנסה משהו אחר"
"כן אה?"
"לחלוטין, וגם לך יש זמן את יודעת, את לא צריכה להוציא את הדוקטורט שלך בגיל 25"
"אני יודעת"

אחרי עוד כמה דקות של שיחה היא דפקה לי אחד מהמשפטים שלה, וגרמה לי לצחוק

"במחשבה לאחור, אם הייתי צריכה לבחור ממי להעתיק בשיעורי בית, עדיין הייתי בוחרת בך"