הכנתי תה אבל פתאום בא לי בירה. אז פתחתי. לא סיפור. זה לא פיזור. זו סתם גחמה.
הפיזור בא בהרבה רבדים. הפיזור הוא האויב. הוא חוסר השקט. הוא המנגנון שעליו נשען הרבה
הפיזור הוא לחלק את הכאב למנות קטנות, כמו של שקיות הרואין אחידות במשקלן, הוא לא להתחייב לשום דבר. הפיזור הוא שם דבר, הפיזור הוא שום דבר אשר כדאי למות למענו, הוא ערבול של הברור כדי להקהותו.
הפיזור גורם לא להתרכז בדבר אחד. הפיזור הוא ילדותיות, הפיזור גורם לך להסתכל אחרת על דברים ולפספס את הרגע. לחוות רק לצורך החוויה, הפיזור הוא אופי. הפיזור הוא יופי. הפיזור הוא לא גחמה. הפיזור הוא דרך חיים.
הוא זה שגורם לך להידלק על דברים מהר ולהימאס מדברים עוד יותר מהר, זה שמהדהד לך ש"הכל חארטה".
הפיזור הוא אחלה מנגנון הגנה. זה לא שאתה לא מרגיש דברים. אתה מרגיש הרבה יותר. אבל לזמן מתוחם.
פיזור בכל התחומים.
ומי אמר שאלו חיים פחות טובים מאלו שמעמיקים ואסופים.
מי אמר שהכאב והתמודדות של אסופים הוא חלש יותר?
כל אחד מנסה להתמודד בדרך אחרת עם הדבר הזה שנקרא חיים.
ומה בין פיזור לדואליות? למשל דואליות בבדס"מ. היכולת לשלוט במישהי ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להביא התמסרות מבלי לקשור אותה פעם אחת, מבלי לאחוז בקיין שניחת עליה משתי קצוותיו או מבלי לדרוך לה על הראש עם הנעל הכי יקרה שיש (בפריימרק) ולגרום לה לעשות מה שאתה רוצה ותוך כדי, לראות גם את הנקודות שהופכות את כל העסק לפתטי לגמרי. לאחוז בשתי המחשבות הללו באותה צורה של "לגיטימיות". ואתה מתחנן לעצמך שתאחוז רק במחשבה אחת כי זה מעייף לאללה.
פיזור ודואליות. שתיהן נובעות מאותו מקור. אבל אם הפיזור הוא מנגנון הגנה יעיל וגם מסוכן אז הדואליות על כל היתרונות שלה היא לעיתים ברכה אבל בעיקר קללה של ממש.