מכתב שלא ייכתב והתאבדות שלעולם לא תצא לפועל. משחק עם המוות. לא לדאוג באמת. מי שיכול לדאוג באמת. הגיגים שאתה יכול לכתוב רק כאן ולא, למשל, בפייסבוק.
משפחה יקרה שלי, אמא, נשלטות בדימוס וכאלה שלא בעסק.
אני יודע שזה מעשה פחדנות מהמעלה הראשונה, אבל עייפתי.
אני תמיד אמרתי שהתאבדות היא מעשה פחדנות. וזה נכון. אבל היא מעשה פחדנות קצר מועד. נגיד אתה בא לקפוץ מהגג. אז אתה מרגיש פחדן רק עד שכל הגוף שלך נחבט ונשבר בכל כך הרבה שברים בקרקע. אחרי זה יש שחרור. ובניגוד למה שאני אומר ומשדר לכל הדכאוניים סביבי, זה כן פתרון. לאנשים מסוימים. אם עוד פעם חבר יאמר לי שהוא ירצה להתאבד אני אומר לו הפעם "אם אתה חושב שזה פתרון, לך על זה" אז מי שרוצה לפנות אליי כשהוא במצוקה שלא יצפה לשמוע מלות עידוד. זה אחלה פתרון רק לא לי. לי אסור להתאבד. כי לי יש אחריות. וזה אחלה תירוץ. "אחריות". אה, ואני גם מפחד להרוג את עצמי. אני גם לא רוצה שיזכרו אותי כפחדן.
כי מה יש לאדם? רק את השם עליו עמל, טרח, בנה ואז קלקל, הרס וניסה לשפץ. לחלק מבני האדם לא חשוב השם ואולי דווקא לאלו שנוטים להתאבד חשוב יותר. וגם השם הזה הוא חארטה. הכל חארטה. אין באמת שם או נשמה או נפש. הכל אטומים ותת אטומים מסודרים להפליא.
כל יום דומה למשנהו והריקנות לא נגמרת. היא גם לא קטנה. תלוש מכל דבר. קשה לי להעביר לכם את הרגשת התלישות הזו. אדם ללא שורשים לא יצמיח עלים. אז אולי כן מצמיח עלים בכל זאת, אבל הכל שקרי.
כל העולם הזה שקרי ולא עבורי. הוא עבור אחרים.
והבדידות הזו. היא כבר לא תפוג וכמה אפשר לומר לעצמך שלמדת להסתדר איתה, דבר שהוא נכון, אבל עדיין לא עוזר.
החיים הם סבל אחד מתמשך. ועייפתי כבר מחרדות, חרדות ביצוע, מחשבות ורוטינה שוחקת.
ואולי זה בגלל שלא היה לי "חופש" כבר שנה וחצי. והחו"ל של הלבד התבטל לי בגלל הקורונה. ואולי זה בגלל הקורונה. היא תלך ותהיה סיבה אחרת.
זה לא שהחיים שלי לא יפים לעיתים, אבל רוב הזמן אני סובל בהם. בני אדם משעממים אותי, מעצבנים אותי, מאכזבים אותי. בני אדם הם איכסה אחת גדולה ורוב החיים אתה צריך להיות בחברת בני אדם. זו בעיה.
לקנות את הב.מ.וו. הזו שאני רוצה לא יעזור. אפשר להיות מאושר עם קיה ספורטג'.
אני בורח.
אני פחדן.
אין לי כבר כח להיות בשליטה על הכל. כי "הכל" לא עובד כמו שצריך ולא הכל תלוי בך ולא משנה כמה טוב תהיה.
אין לי כוחות להתמודד עם החיים האלה.
במהלך החיים בניתי מנגנוני הגנה שאני מאחל אותם לכל אחד.
אי הישארות בכאב למשך זמן רב. חיסון רב עוצמה. "מעבר הלאה" במהירות, אבל כמה אני יכול לעבוד על עצמי?
אנשים תלויים בי. ילדים ואישה. זו סיבה מספיק טובה להישאר בחיים? בטח שכן.
היו שלום.
ניפגש בגן עדן/גיהנום של הכלוב. או שלא.