בשבוע הבא הוא יתחסן. הוא יישאר 20 דקות לביקורת אחרי מתן החיסון לקורונה כי ה"אחות אמרה".
בשבוע הבא הוא יזיין אותה, אבל אחרי שיגמור, הוא לא יישאר, אפילו את פרק הזמן הזה.
הוא יעשה אותה על הדרך. בין פגישות. היא לא תדע שהוא מגיע רק לגמור וללכת. אפילו לא "שלום". הוא ישלח לה ווטס אפ. "אני מגיע עוד חצי שעה".
היא תתכונן, תתקלח, תמרח קרם. תתרגש. תחסיר נשימה. פעימה. לא תבין שרק ההכנות שלה יימשכו פי עשרים מהזמן בו יהיה איתה. הוא ייכנס בדלת. והיא תתנפל עליו כמו תמיד, אבל הפעם היא תבין ישר שמשהו אחר הולך לקרות. היא לא ממש תבין מה.
הוא לא ינשק אותה לא יחבק. כלום. לא יוציא מילה מהפה שלו. סימפטיה איפה נעלמת? הוא יסגור את הדלת, יפסע שני צעדים, יוריד אותה לרצפה יוציא את הזין שלו ויתקע במטרה. מטרה נאה. הזין יתנפח תוך שניות למימדים המאפשרים זיון, אבל יש לו סבלנות של בדואי. הוא יקדיש עוד מלא זמן, 10 שניות תמימות, שהזין יהפוך מבטון לפלדה.
כשהזין יגיע למקסימום שלו הוא יסובב אותה וינעץ הכי מהר שהוא יכול בכוס שלה מאחור. רטובה או לא (ברור רטובה). הוא יטחן אותה מאחור. זה לא יהיה זיון טוב או יוצא דופן. הוא יהיה מכאני וחזק. פמפומים חזקים עם הקול הזה שנגרם מפגישה של האגן שלו ושני פלחי התחת היפה שלה. דפיקות בפרקי זמן שווים זה לזה. וגסות. הכי גסות שאפשר. זיון לא אסתטי למראה. מלוכלך. דבר פשוט, לאן נעלמת?
היא לא תרגיש מושפלת. זה לא קשור להשפלה.
היא לא תרגיש מורמת. זה גם לא קשור להרמה.
אחרי שהוא יגמור ברעש יחסי, הוא ינקה את הזין עם הפה שלה. היא כבר מתורגלת. הוא ייצא מהדירה ללא מילה. היא תישאר המומה.
היא תתבאס.
ואז תתחיל להתחרמן.