פעם חשבתי שהכי מעוררי הערכה אלו הנשים והגברים הללו שמאוננים כל הזמן על בלוגים זרים כאן, לא מתאוננים על מצבם ונשארים נאמנים באופן מעורר הערצה לבני זוג שלהם שלהם בבית.
היום אני יודע שאין להעריך או לא להעריך את זה.
זו רק בחירה של אנשים שיודעים מה יש להם להפסיד. שאלה של רווח והפסד שכל אחד עושה בחייו כל העת.
יש שיאמרו בחירה נבונה. יש שיאמרו "מנוחה נכונה".
השאלה כמה תסכול הם מוכנים לשאת ואיזה מחיר, אם בכלל, הם מסוגלים לשלם כדי להפיגו.
אין שום הרואיות. זו לא אהבה או חברות. זו בחירה. להפסיד את האהבה, לזכות באהבה בחוץ לאחר שזו פגה בבית, להכיר שבגידה זו חולשה, להכיר בזה שאתה חלש, ש"אתה לא יכול יותר" אז מה? לצמוח מהבגידה, להתרסק, לרסק, לזכות בריגושים זולים, להרוויח את החברות, לפגוע בבן זוג, לזכות בריגושים יקרים, לשקר לו, להשיג זיונים, כאב וכוחניות שלא קיימים אצל האהוב/ה בבית, להפסיד את עצמך בבגידה, לעוף על ריח וגוף חדש, להטיל בו מום, לקושש רגעים באיזור תעשייה בפאתי עיר אפרורית, להרגיש מה זה הכניסה לכוס חדש, להטיל בו מום שלא ישתקם ממנו גם אם יחזרו להיות חברים טובים, לעשות אורגיה בדסמי"ת מטורפת, להרגיש מה זה זין חדש שנכנס אליך בפעם הראשונה שבאמת עף על הכוס הזה ולא עושה זאת כדי לצאת לידי גמירה, להבין שאורגיות המוניות לא עושות לך את זה, רק אורגיות מותאמות אישית, לא כל דבר חייב להיות קשור וקוהרנטי, להיות חלש, להרגיש חי, להרגיש, לעבד, לאבד.
בלי קשר, הכי פאתטים, הם אלו שבגדו בבני זוגם וכעת, אחרי שנפרדו ומצאו את אהובם, שופטים אחרים שעושים את זה.
גיליתם את האור יופי. שמח עבורכם, עכשיו סתמו ואל תשפטו את מי שעושה מה שאתם עשיתם לפני דקה, יהיו סיבותיו מקילות, מחמירות, עצובות, מכמירות, מודעות, לא מודעות, כפי שיהיו.