שונות

אני לא רוצה שהכאב יפחת. אם יפחת זה אומר שאני לא אוהב אותה כמו פעם ולכן אני משמר אותו ושונא את זה. אני צריך את הכאב שלי. אני צורך את הכאב שלי, לא צורח אותו. כלכלת כאב. הכאב שלי פונקציונאלי.
כל עוד הכאב שומר על רמה מינימלית של עוצמה, זה אומר שאני עדיין אוהב אותה ועדיין חושב עליה. זה אומר שזה היה מיוחד. ומי רוצה להבין או שמא להרגיש שמה שהיה הוא ליד ולא הדבר.

לכן אני לא משחרר אותו. אותה. אני אוהב להיזכר, זה כמו לחיות את החוויות מחדש, אבל כל היזכרות כזו מלווה בכאב. השילוב הזה של היזכרות וכאב יצר התנייה שיש בכאב משהו נעים. הכי ראשוני שיש.

אז כל פעם שכואב זה גם נעים. מזוכיזם קלאסי. אבל יש גבול לכאב שאני יכול לשאת אז אני מייחל ופועל ליום שאני אזכר בה ללא כאב ואחייך חיוך חופשי בלי הגולה הזו בחזה. לא משוחרר אומנם מאהבה, אבל משוחרר מכאב.