וכשיגיע לתחתית תחתיתה של החולשה יתחזק, כמו בשוק מניות אחרי המלחמה הגדולה, אבל אצלו המלחמה רק החלה וזהו הקרב הראשון מיני כמה. ומשם יטפס. איזה טיפוס. נכון שנדרש לזה אומץ, אבל גם עזרה. והשילוב בין אומץ, עזרה ואהבה הוא זה שישנה וכבר משנה אותו. והמשפט "אנשים משקרים כי לא רוצים לשלם את המחיר", יהפוך לאות מתה. הוא היה מעשי יותר מדיי זמן. הוא ירצה לשלם את המחיר, אם קיים. הוא נכון לו. העיקר לא לחיות בפער הזה שבין השקר לאמת שגובה מאחרים סביבו מחיר כבד ועושה בו עצמו שמות.
נכון שאחרת תקבל את האמיץ החדש והאומץ לא ימחק וימרק את החטאים הקדומים, אך עדיין יש נחמה בדמותה של תקווה חדשה. בדמותם של רגשות האשם שכעת מהבהבים ותמיד היו, אבל נשארו עמומים בסביבה "תומכת". כי "אח שלי, כולם עושים את זה, אין ברירה". ויש מעין כפרה והצלה חלקית אבל עדיין קיימת.
והאור אומנם לא יגבר על החושך או על פני תהום, אך יהיה מספיק ממנו כדי שהחושך יתפנה וכבר ידמה שאין יותר חושך בעולם ורק אור. לא אור נגוהות, אבל גם לא חושך מוחלט.
וכמו בכל שינוי קשה, הדבר יתבצע תחת התנגדות, אך לא תחת הרדמה, אפילו לא חלקית, אלא תחת ערות. ניתוח שטומן בחובו מלא כאב שכבר מכאיב נורא. הכאב נובע מעוצמת המאבק בדפוסים הישנים המאיימים לחזור לשלטון, רגשות אשמה ובושה.
קשה לו לאדם לעזוב דפוסי ומנגנוני הגנה נלוזים של שנים. והכל מתבצע בהצלחה מפתיעה.
והאדם יחשוש שוב לשקר ולבגוד במילותיו שלו ובעצמו. ולאכזב, שוב את האחרים ואת עצמו. וכמו בשבירת קריז ישבור שבר וילך לארץ המצרים של נפשו ודווקא במים בוגדניים וביצות טובעניות ימצא הצלה. יתבע אהבה. גם לעצמו. ויידע כי האהבה היא זו שהקנתה לו אומץ. ויידע כי זו האמת לאמיתה אף על פי שהיא פחותה בנהדריותה.
ואף על פי שמקורותיו של האומץ לא נשגבים במלואם, עדיין יצטרך לדבוק באהבה ובאומץ. ויחשוב האדם: האם משנה מקור האומץ? פנימי או חיצוני? ויחשוב פתאום שהאהבה פנימית היא ויתנחם בזה כי לו לא היה את האומץ והיה צריך את האהבה כדי לפתח אותו. ויקל על עצמו ויחשוב כי רוב בני האדם הם לא אמיצים, אבל רובם הם "אמיצי אהבה" המתאבדים עליה כשמזהים אחת מתאימה ומוצלחת להם, אחרי שנים וסיבובים שונים ומשונים. ויתגבר על פחדיו ודפוסי מנגנוני ההגנה אותם אימץ והפכו לחלק מאישיותו. יתגבר בכאב רב ותהליך ארוך ומייגע.
ובינתיים, הפחד יהיה מניע חזק לאומץ. הפחד ליפול, שוב, לאותם דפוסים. והפחדן לשעבר ידבק באומץ ומתוך האומץ ועבודה קשה תעלה ותבוא האמת. לא כמו בקולוסיאום בהדר מזויף, אלא לאט לאט, ביישנית בתחילה, חורשת שדות לא מוכרים.
והאדם ישתחרר מדפוסים ישנים מצמיתים. והאמיץ על כלונסאות אהבה, יידע וירגיש כי נטש את הדפוסים הישנים הפחדניים ויאמץ אמת. אמת שגם אם היא מרה וקשה היא עדיין אמת ולא יהיה אכפת לו אם ישלם עליה או לא וגם אם ישלם מחיר ירוויח את עצמו. והמשוואה תהפוך לפשוטה:
אמת×מחיר לשלם< רווח עצמי×רווח סביבתי מצרפי.
וכשישתרשו הדפוסים החדשים ויראה ברכה בעמלו ויתגאה ויתפאר ויתהלל לא יוכל לומר "אמת דיברתי", אך לבטח יוכל לומר "אמת אדבר" ויהיה אך שמח.
ולפחות תרוויח מעמלו את כל מה שהאחרות הפסידו מחולשתו.
ובעתיד, אם תמות, אמא אהבה, כדרכן של אהבות ואמהות, יישאר, בנה המאומץ למחצה, אומץ.
יחיה ואפילו ישגשג במנותק ממנה.