המלל שהיה הכי מסקרן אותי לקרוא הוא המלל שלא ייכתב על ידי הכותבים שכאן. תארו לכם שאנשים היו כותבים בכנות ברוטאלית כאן. כמה זה היה מעניין.
למשל:אני כוסית ומפגינה בטחון עצמי בתמונות שאני מפזרת בבלוג אבל עמוק עמוק אני משתדלת לא לפגוש אותי ואת החוסר בטחון שלי. התמונות והחספוס מפצות על זה או כך אני חושבת. ואולי הם מנגנון הגנה, רגיל כזה.
גברים תמיד רצו לזיין אותי כי אני יפה עם גוף מדהים אבל פחות בגלל מה שיש לי להציע.
אני מחזיק כאן פרופיל של אישה שרוצה להיפגש עם זוגות, אבל במציאות אני גבר שמאונן על התמונות שהם שולחים לי ואז מתאדה. אני מסכן בעצם ואני אפילו לא מודה בזה עם עצמי. אני גם חושש שיום אחד אחטוף מכות סתם כך ממישהו פסיכי במיוחד ששיקרתי לו.
אני כאן כדי להעביר את הזמן. אני מתחיל/ה שיחות עם הרבה גברים/נשים, עם הרבה דברים שנאמרים, אבל אני לא אפגש איתם בחיים. אשתעשע איתם בניגוד לנשים/גברים כנות/ים שאומרים/ות "שמע לא ניפגש. אני שונא/ת נשים/גברים כי אבא/אמא שלי בן/בת זונה, היא/הוא שבר/ה לי את הלב. (כל סיבה אנושית אחרת) לכן, אבל לא רק בשל כך, אני לא אפגש איתם בחיים, אלא רק אבזבז את זמנם בשיחות סרק- סרק - סרק כאילו אנחנו נפגשים עוד מעט אבל בסוף מתפייד/ת להם בצורה הכי מגעילה שיש. כזו אני אישה/גבר שמאוננת את עצמה לדעת על מה שיכל היה להיות.
אני כותב שאני שולט אכזר, קר רוח ומזג, מחפיץ חסר רגש ומסתורי ובמציאות אני רק רוצה מישהי שתלטף אותי ותאהב אותי כמו שאני.
אני מסתיר את הרגשות שלי בכתיבה כי אני לא רוצה להתעמת איתם בעצמי בראש ובראשונה, קל וחומר, לא רוצה שאנשים ייחשפו לזה. במקום זה אני מספר על זיונים עם איזה אישה עלומת שם ולא אמיתית בחו"ל או מישהי שבאה אליי לדירה ואני בכלל נשוי ומטופל עם 3 ילדים, 2 מתוכם זבי חוטם.
אני אישה שמחזיקה פרופיל של גבר רק כדי לראות כיצד הנשים מגיבות. אני פסיכית.
אני גבר שמחזיק פרופיל של אישה ואני מאונן על תמונות. אני פסיכי.
אני כותב על כמה שאני חברותי, איש העולם הגדול, מפגין בכיכר החטופים, "אוהב אנשים" "בן אדם של אנשים" אבל אני לא כותב על זה שאני חושד בעצמי שאני נרקיסיסט מזוין (אם אתה חושב שאתה נרקסיסיט אתה לא, אל תדאג, אין לאנשים האלה את הבעיה הזו)
אני שולט ולא ספק שירות. שולט "אמיתי" כזה אבל לא אכתוב בחיים שהאטלר אגו שלי שאין בו שום דבר רע כשלעצמו כאן באתר ובכלל בחיים, השתלט עליי ואני למעשה נשלט שלו. כל מה שרואים הוא האלטר אגו וזה משעמם כי כל המורכבות שלי נעלמת אבל זה מה שאני מציג ותו לא.
ולבסוף אני האמיתי, כלומר אני אני: הייתי כותב בכנות אם לא היו אנשים שאני אוהב או רק מסמפט קוראים את זה ויכולים להיפגע מהכנות האכזרית והאגואיסטית שלי. האינטרס שלי או המצב הטבעי שלי ושל רוב רובם של בני האדם הוא לומר את האמת. להסתיר עולה באנרגיות. בדרך לאמת הצרופה אני עושה הנחות. משגל נסוג, משקל נוצה, גומר בחוץ או לא גומר כלל, טנטרה של כנות, גמירת האומר.
לעיתים, בורחת לי כנות כשלא אכפת לי, אבל אז מצטער עליה כי מישהו נפגע. תמיד מישהו נפגע. מצד שני כל הזמן ייפגעו. מהומור, מדחייה. האם לא כדאי אמת כואבת על אמת חלקית או שקר? לא תמיד. אין שום תועלת בלומר לאדם "שמע אתה טיפש". המשפט לא יעשה אותו חכם בשום צורה. קיימת תועלת לומר לה "תשמעי זיינתי אותה אתמול" היא תבחר מה לעשות איתה ואתה תזכה לשלוות נפש מהשקרים שלך. אלו שני דברים ברורים, אבל מה עם אלו האפורים. מה אומרים ומה לא? ומתי? לא פשוט כמו שזה נראה.