רציתי לכתוב פוסט חושפני ואמרתי על הזין שלי.
במילא אני אנונימי וזה לא פייסבוק כאן, אבל אז הבנתי שלמרות האנונימיות יש מעט אנשים שמכירים אותי ב"חיים האמיתיים" שקוראים אותי וזה יותר מדיי עבורי ואולי גם עבורם. ואם אני לא חס עליי אז יש לי אחריות כלפיהם.
"אחריות" זו מילה שלעיתים משתמשים בה כשלא רוצים לשלם מחיר או חוששים לומר את האמת כמו שאני עושה בדיוק כאן.
אז כן, אני חושש לכתוב ולשלם את המחיר או לפגוע בהם או לפגוע בי או הכל ביחד.
מה שווה בלוג אם אי אפשר לכתוב את מה שבאמת את רוצה?
לפתוח עוד עכשיו ניק גדול עליי, אז נזכרתי בשיר הזה. כששמעתי אותו לראשונה, התפלאתי עד כמה הוא "מדייק" אותי. מדייק זו מילה שנואה עליי. קל וחומר, מדייק ברגשות. לא רוצה דיוק ועוד ברגשות. רוצה לא להתחייב לשום דבר, להמשיך להיות ילד שלא בוחר.
אם לדייק בסופו של דבר אז לא ברגשות. ברגשות אני לא צריך לדייק. הרגשות שלי ברורים. אני מחובר לרגשות, כלומר אדם רגשי לגמרי. רגשות שאומנם לא "מדוייקים" מעצם טיבם והיותם רגשות מתעתעים לעיתים, אבל עדיין חזקים וברורים כשמש.
מה שלא מדוייק אלו ההחלטות שלי, הבחירות שלי ועליהן אני עדיין עובד. עבודה סיזיפית ששכרה, האיטי, בצידה ויש כבר תוצאות מסויימות. פחדים הולכים ונסגרים. לא בגלל אומץ יוצא דופן, אלא בגלל ההימאסות להתבוסס בפחד.