זה לא בשליטה שלי. ברגע שמתנגן שיר שמזוהה אצלי עם התקופה ההיא אני נזרק אוטומטית לשם. זה היתרון והחיסרון להיות אדם "רגיש מאוד".
כולנו רגישים. בעיקר לעצמנו. יש אנשים שחווים את החיים אחרת. זה משהו פיזיולוגי גרידא. אולי היה להם יתרון אבולוציוני פעם או שהאנושות היתה צריכה לחלק את האוכלוסייה לכאלה שפחות מופעלים מרגשות. היו את האנשים המעין "רעים-קרים", נרקיסיסטיים גאונים כאלה שמקדמים את השבט וגם אנשים שהיום אנחנו קוראים להם "רגישים מאוד". כנראה היה להם גם תפקיד. איזה?
זה פיזיולוגי-אבולציוני, כמו כל דבר, כמעט אצלנו. ספוטיפיי מכיר אותי יותר ממני ועושה לי טוב ועושה בי שמות לעיתים, ככל העולה על רוחו של האלגוריתם. גם השיר הזה שאני מנסה להתנגד לו ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, עושה לי דברים פיזיים בגוף ואז אני מפסיק כל דבר ושר אותו את המלים הכה מוכרות, מתרגש כל כך ובו זמנית נגעל קצת מעצמי על השמאלץ והקלישאות שאחזו בי.
אני מתגעגע מאוד, אבל "חזק". בעיקר עבורה ועבורה. וגם עבורי. עבורי הכי חשוב. תמיד. שלא ימכרו לכם סיפורי אלטרואיזם. אדם עושה קודם כל את אשר על ליבו. אחרי זה יעטוף את זה במלים יפות כמו "עבורה" או "אהבה" או "עשיתי אתה דבר הנכון". ברור שאדם עושה את הדבר הנכון. עבורו. תמיד. קודם כל פילוסופית הוא עושה את זה עבורו. עבור מה שהוא מאמין בו או חושב שזה "הדבר הכי טוב לעשות".
ובכל זאת, מזל שיש אנשים שאתה אוהב, שהם לא אתה, שעבורם אתה יכול להיות חזק יותר, מאשר אם היית אוהב רק את עצמך. ולמרות שאכזבתי אחרים ואחרים אכזבו אותי, את עצמך קל, כביכול, יותר לאכזב, אחרים, קצת קצת פחות.